הסיפור התחיל כשבראש עלילה אחרת, אבל הדברים מתפתחים איך שהקב"ה רוצה אז..
היא מצאה את עצמה על הצוק. רגל אחת באוויר, רגל אחת על הקרקע. מתנדנדת.
היא אף פעם לא היתה מאלה, המטורפים, שמעמידים את עצמם בסכנת נפילה. היא היתה נורמלית, בלי רעיונות משוגעים, חיה חיים פשוטים ומאושרים. לא, לא "מאושרים", מאושרים באמת. ואל תסתכלו עליה כאילו היא משחקת. היא היתה טובה, באמת, שמחה, באמת ומאושרת. באמת.
היא חשבה שהיא תוכל להמשיך ככה לנצח, חיה את החיים כמו שצריך לחיות אותם. עד שהיא שמעה על ההחלטה המפגרת הזאת. האמת שהיא לא מאלה שנוהגים לכנות ככה החלטות של אנשים אחרים, גם אם היא לא מסכימה איתם. הפעם זה שונה, הפעם לא היתה לה התלבטות, מבחינתה ההחלטה הזאת היא מפגרת, טיפשית, הרסנית.
***
"אני מצטער שאני זה שמבשר לך את זה אבל את.."
מכאן היא כבר לא שמעה. הסחרחורת עשתה את שלה והיא נפלה מעולפת על הרצפה. היא לא זוכרת הרבה, רק את ההמולה והבהלה סביבה, את בעלה שמסתכל עליה במבט שהיא לא ראתה עד אותו יום, את ההבנה שמכאן החיים מתנהלים אחרת.
זאת היתה הנפילה היחידה שלה בכל התקופה הזאת. אחרי שהיא קמה היא שמעה את דברי הרופא עד הסוף, על המחלה שאובחנה אצלה ועל איך היא התפתחה מהר מידי. והיא לא התעלפה שוב, היא רק הלכה למראה שהייתה תלוי בצד, הסתכלה עמוק עמוק אל תוך העניים שלה ואמרה, בקול, שגם בעלה ישמע, שגם הרופא ישמע, שגם היא תשמע- "לי זה לא משנה, אני אתגבר".
והיא התגברה, לא כמו שאתם חושבים, פיזית היא הפסידה. אבל היא חיה, גם כשהגוף כמעט מת. ולא היו לה שאלות, והיא שמחה באמת, ואהבה באמת. והיא אהבה את אלוקים יותר מתמיד. היא אהבה את כולם יותר מתמיד.
והיא תמיד התמודדה, תמיד, לא כי היא אישה גיבורה, כי היא אישה מתמודדת.
***
והיא תמיד התמודדה, תמיד, לא כי היא אישה גיבורה, כי היא אישה מתמודדת.
אבל היום היא כבר לא יודעת מה היא.
כי כשהיא שמעה על ההחלטה היא לא הבינה למה בעצם להתמודד. וזאת היתה הפעם הראשונה שלה מאז, שהיא נפלה, התרסקה ויותר מזה- היא לא רצתה לקום.
והיא חושבת שאפילו השם של החוק מפגר. וטיפשי. והרסני. כי הם קראו לו "מוות במרשם רופא". ואין כזה דבר, כי רופא לא הורג. רופא מחיה.
אבל מה זה משנה? היא הבינה שהיא בעצם כלום ואין סיבה שהיא סתם תילחם. זה בזבוז, הסבל הזה, הכאב.
והחוק עוד לא עבר, אז היא קמה והלכה ומצאה את עצמה על הצוק, רגל אחת באוויר, רגל אחת על הקרקע. מתנדנדת.
היא הבינה שזה תמיד ככה- רגל פה רגל שם. החיים בנויים על רגליים באוויר. על החלטות של איפה להניח את הרגל.
שילכו לעזאזל כולם.
שילך לעזאזל החוק.
שהיא תלך לעזאזל.
היא הרימה את הרגל.
והניחה אותה על הקרקע.
כי היא תמיד מתמודדת, תמיד, לא כי היא אישה גיבורה, כי היא אישה מתמודדת.
