אז אני מפרסמת את הסיפור... מקווה שזה בסדר...

הוא מבוסס על סיפור אמיתי...

"למה את כל כך מכווצת?" שאלה אותי מור "כולה שיחה קלילה עם גילה"

"אני? מכווצת? על מה את מדברת?" אני עונה בלי לחשוב, בחיוך רחב מדי, מנסה להראות בטוחה בעצמי, כשבלב- הפחד גואה, הרגשות מתגברים, שוב הזיכרונות עלו, כואבים, מציקים.

מור מדדה אותי במבטה בשתיקה, מבטה חודר, זועק חזק יותר מאלף מילים- שהיא יודעת שאני לא מאמינה לעצמי, ששוב אני מנסה להדחיק, והחליטה לא לדחוק בי לדבר.

"טוב, אני צריכה לדבר עם תרצה על המבחן החוזר שאני צריכה לעשות במתמטיקה" אמרה בקלילות מוגזמת לאחר מספר דקות של שתיקה "והיא עכשיו יוצאת משיעור בשישית".

"אחכה לך על הנדנדות?" הצעתי, מנסה לא להישמע פגיעה, כמו שאני באמת.

מור הנהנה קלות בראשה, וכבר הייתי על הנדנדה, להתנדנד חזק יותר, גבוה יותר, לא לחשוב.

'ואולי, אולי המחשבות כן יביאו לריפוי? אולי לא יהיה כל כך נורא להיזכר, לפתוח? אולי הלב הוא לא מחסן?' הרהרתי לעצמי

עוד לפני שהספקתי להגיע להחלטה, ראיתי את עצמי שם, יושבת מכווצת ליד השולחן, מנסה לקשקש על הדף שמולי, לא רוצה להיות חלק מכולן, ממאנת לצאת מהכיתה על אף ההפצרות החוזרות- ונשנות של חברותי הטובות. עד שראיתי צל ליד דלת הכניסה.

קמתי בתנופה, נעלמת ליד הארון, מנסה לחפש ספר שלא קיים, להיעלם מאחורי הדלת השבורה, שלא אראה, אך לשווא.

הוא קרא לי, ובאתי, ילדה טובה, או אולי זו טעות?

ושוב, אותו הסיפור, כמו תמיד.

חדר קטן, צפוף, מנסה להיעלם, לא לשמוע לא להרגיש.

"די" שמעתי את עצמי צועקת.

לא, זה לא בדמיון זו המציאות, מזל שאני לבד כאן.

נשכבתי על הדשא, פנים על האדמה, ובכיתי, כמו אז...

"אפרת?" זו מור, במציאות, לא בדמיון "אפרת, את בסדר?"

הרמתי ראש, הפנים מכוסות עפר, לא מפריע לי כלום.

"מה קרה לך? את צריכה שאקרא לאחת המורות או המדריכות? נפלת?" שאלה, בדאגה כנה.

משכתי בכתפי 'זה מה שחסר לי' חשבתי 'שיבינו למה אני ככה וישלחו אותי שוב ליועצת' כיסיתי באמצעות הידיים את הפנים, והמשכתי לבכות, להשתחרר.

" תעני לי בבקשה, מה איתך? את בסדר? אפרת? אפרת? את שומעת אותי?" מור נשמעת היסטרית, זה ממש מוזר, בדרך כלל היא רגועה.

"מור, אני בסדר, צריכה שקט, לכי" עניתי, הבכי מפסיק בין המילים, קוטע אותן להברות.

נתתי לדמעות לזלוג על פני, לנקות אותן, עד שהן נגמרו, ושוב, לחזור לאותו מקום, להרגיש את הכאב, לחזור למחשבות, לחזור ולהרגיש את העבר, אולי הוא יעזור לי להבין מי אני, מה אני.

וממשיכה להיזכר

יושבים בחדר, רק אני והוא, ליד החדר רעש של הפסקה.

"אני מפחדת להיות לבד" עוברת מחשבה בראשי, מחשבה שפיניתי מהר מראשי, כי הוא רב, הוא לא יכול לטעות, אני צריכה להאמין בו.

יד נשלחת לעברי, אני כבר לא מבינה מה קורה פה, חושך, כאב.

ואני לא זוכרת כלום.

יד נשלחת לעברי, מרגישה חיבוק.

וקופצת.

"מור, אמרתי לך ללכת, מה את עושה פה?" שאלתי, מרוגזת קמעה.

"אבל, אפרתי, אמרת שאת מפחדת להיות לבד, אז כדי שלא תהיי לבד הגעתי להיות איתך"

נתתי לעצמי להרפות, ליפול על מור, לתת לה לחבק אותי, לנגב את הדמעות שזולגות בלי הפוגה.

"אפרת, אני לא יודעת למה את בוכה, ממש לא יודעת, רק אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך" אמרה בשקט.

עכשיו כבר התפרצתי, בצעקות ובבכי לא נשלט "אני רעה, ודי, ותעזבי אותי כבר, טוב? את טובה, את לא צריכה להיות חברה של אחת כל כך רעה ורשעית כמוני, הבנת את זה? הבנת? תעזבי אותי עכשיו, אני לא רוצה ולא צריכה עוד הוכחות כמה אני רעה, וכמה כולם יותר טובים ממני"

מבט מרחם, אוף, אני שונאת את הרחמים האלה "מור, שלא תעזי לרחם עלי! הבנת? אני אפרק אותך, וזה לא יגמר טוב בשבילך" אמרתי, תוקפנית, והוספתי בשקט "לי, זה כבר לא ישנה, גם ככה אני סתם דפוקה"

מור עזבה אותי, פגועה.

'כל הכבוד לך, אפרת, ממש, את מדהימה' התחלתי לעקוץ את עצמי 'קודם התמימות המופלגת שלך בסיפור איתו, ועכשיו ההתנהגות הנעימה שלך למור, שבסך הכל מנסה לעזור לך'

נשכבתי על הדשא, על הגב, מביטה לשמים, בוכה, מצטערת שפגעתי במור, ומקבלת החלטה.

לוקחת את הפלאפון, ורואה הודעה, ממור. "אני מבינה שאת פגועה ממשהו, אם תרצי לדבר- אני כאן, תשלחי הודעה".

שלחתי הודעה בחזרה, שאני מתנצלת ואשמח לדבר איתה.

והיא חזרה, מבט חשדני מעט בעיניים, שהתפוגג אל מול עיני, אל מול המבט הכאוב והפגיע שבעיני.

"אפרת, מה קרה?" היא שאלה, מנסה להבין

"אני מפחדת, כן, אנחנו כבר מסיימות את השמינית, אבל, אני לא רוצה לצאת לעולם"

מבטה סימן לי להמשיך

שיניתי כיוון

"זוכרת את הרב בחמישית?" שאלתי "מי אמר שלא כולם כמוהו?"

היא הביטה בי, ניסתה להבין מה אני מנסה לומר, על איזה רב בכלל מדובר, ואז חיבקה אותי חזק.

זמן מה הייתה שתיקה ביננו.

"את לא אשמה, בכלום" אמרה לי "את טובה, הרבה יותר ממה שאת חושבת, וכשתצאי קצת מהכאב של הזכרונות- תראי שוב שלא כל העולם רע"

חיבקתי אותה בחזרה, יודעת שכן, אני צריכה להתמודד עם הקשיים, אבל יש לי חברה שיכולה לעזור לי ועוד מעט יהיה יותר טוב, ארגיש יותר טוב.

נשכבתי שוב על הדשא, נותת לדמעות לנקות אותי, לטהר אותי.

|בוכה|

אוי טעטא

עד מתי?!

וואו!!

כואב כלכך..

ממש נגע בי..

תודה ובהצלחה

מפחיד מזעזע עוצמתי,

מחזיר אותי לשם.

מפחיד אותי.

מהמם!!

|פצלש|

תודה על המחמאות על הכתיבה.

עוגי פלצת קיים- בזכותך זה התפרסם, תודה ממש... הייתי צריכה את זה...

אנונימית אחת- ממש מחילה... לא התכוונתי להכאיב.... אשתדל לקחת בחשבון פעמים הבאות את הכאב לכלל ולא להעלות כאלה דברים.... (בעצם, זה מופנה לכולם... בעיקר לאנונימית אחת, משורר מדורות ובדד...)

ותודה ממש גם לכל מי שהגיעו לאישי והגיבו...

וחזק... כל כך חזק..

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות