אז אני מפרסמת את הסיפור... מקווה שזה בסדר...

הוא מבוסס על סיפור אמיתי...

"למה את כל כך מכווצת?" שאלה אותי מור "כולה שיחה קלילה עם גילה"

"אני? מכווצת? על מה את מדברת?" אני עונה בלי לחשוב, בחיוך רחב מדי, מנסה להראות בטוחה בעצמי, כשבלב- הפחד גואה, הרגשות מתגברים, שוב הזיכרונות עלו, כואבים, מציקים.

מור מדדה אותי במבטה בשתיקה, מבטה חודר, זועק חזק יותר מאלף מילים- שהיא יודעת שאני לא מאמינה לעצמי, ששוב אני מנסה להדחיק, והחליטה לא לדחוק בי לדבר.

"טוב, אני צריכה לדבר עם תרצה על המבחן החוזר שאני צריכה לעשות במתמטיקה" אמרה בקלילות מוגזמת לאחר מספר דקות של שתיקה "והיא עכשיו יוצאת משיעור בשישית".

"אחכה לך על הנדנדות?" הצעתי, מנסה לא להישמע פגיעה, כמו שאני באמת.

מור הנהנה קלות בראשה, וכבר הייתי על הנדנדה, להתנדנד חזק יותר, גבוה יותר, לא לחשוב.

'ואולי, אולי המחשבות כן יביאו לריפוי? אולי לא יהיה כל כך נורא להיזכר, לפתוח? אולי הלב הוא לא מחסן?' הרהרתי לעצמי

עוד לפני שהספקתי להגיע להחלטה, ראיתי את עצמי שם, יושבת מכווצת ליד השולחן, מנסה לקשקש על הדף שמולי, לא רוצה להיות חלק מכולן, ממאנת לצאת מהכיתה על אף ההפצרות החוזרות- ונשנות של חברותי הטובות. עד שראיתי צל ליד דלת הכניסה.

קמתי בתנופה, נעלמת ליד הארון, מנסה לחפש ספר שלא קיים, להיעלם מאחורי הדלת השבורה, שלא אראה, אך לשווא.

הוא קרא לי, ובאתי, ילדה טובה, או אולי זו טעות?

ושוב, אותו הסיפור, כמו תמיד.

חדר קטן, צפוף, מנסה להיעלם, לא לשמוע לא להרגיש.

"די" שמעתי את עצמי צועקת.

לא, זה לא בדמיון זו המציאות, מזל שאני לבד כאן.

נשכבתי על הדשא, פנים על האדמה, ובכיתי, כמו אז...

"אפרת?" זו מור, במציאות, לא בדמיון "אפרת, את בסדר?"

הרמתי ראש, הפנים מכוסות עפר, לא מפריע לי כלום.

"מה קרה לך? את צריכה שאקרא לאחת המורות או המדריכות? נפלת?" שאלה, בדאגה כנה.

משכתי בכתפי 'זה מה שחסר לי' חשבתי 'שיבינו למה אני ככה וישלחו אותי שוב ליועצת' כיסיתי באמצעות הידיים את הפנים, והמשכתי לבכות, להשתחרר.

" תעני לי בבקשה, מה איתך? את בסדר? אפרת? אפרת? את שומעת אותי?" מור נשמעת היסטרית, זה ממש מוזר, בדרך כלל היא רגועה.

"מור, אני בסדר, צריכה שקט, לכי" עניתי, הבכי מפסיק בין המילים, קוטע אותן להברות.

נתתי לדמעות לזלוג על פני, לנקות אותן, עד שהן נגמרו, ושוב, לחזור לאותו מקום, להרגיש את הכאב, לחזור למחשבות, לחזור ולהרגיש את העבר, אולי הוא יעזור לי להבין מי אני, מה אני.

וממשיכה להיזכר

יושבים בחדר, רק אני והוא, ליד החדר רעש של הפסקה.

"אני מפחדת להיות לבד" עוברת מחשבה בראשי, מחשבה שפיניתי מהר מראשי, כי הוא רב, הוא לא יכול לטעות, אני צריכה להאמין בו.

יד נשלחת לעברי, אני כבר לא מבינה מה קורה פה, חושך, כאב.

ואני לא זוכרת כלום.

יד נשלחת לעברי, מרגישה חיבוק.

וקופצת.

"מור, אמרתי לך ללכת, מה את עושה פה?" שאלתי, מרוגזת קמעה.

"אבל, אפרתי, אמרת שאת מפחדת להיות לבד, אז כדי שלא תהיי לבד הגעתי להיות איתך"

נתתי לעצמי להרפות, ליפול על מור, לתת לה לחבק אותי, לנגב את הדמעות שזולגות בלי הפוגה.

"אפרת, אני לא יודעת למה את בוכה, ממש לא יודעת, רק אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך" אמרה בשקט.

עכשיו כבר התפרצתי, בצעקות ובבכי לא נשלט "אני רעה, ודי, ותעזבי אותי כבר, טוב? את טובה, את לא צריכה להיות חברה של אחת כל כך רעה ורשעית כמוני, הבנת את זה? הבנת? תעזבי אותי עכשיו, אני לא רוצה ולא צריכה עוד הוכחות כמה אני רעה, וכמה כולם יותר טובים ממני"

מבט מרחם, אוף, אני שונאת את הרחמים האלה "מור, שלא תעזי לרחם עלי! הבנת? אני אפרק אותך, וזה לא יגמר טוב בשבילך" אמרתי, תוקפנית, והוספתי בשקט "לי, זה כבר לא ישנה, גם ככה אני סתם דפוקה"

מור עזבה אותי, פגועה.

'כל הכבוד לך, אפרת, ממש, את מדהימה' התחלתי לעקוץ את עצמי 'קודם התמימות המופלגת שלך בסיפור איתו, ועכשיו ההתנהגות הנעימה שלך למור, שבסך הכל מנסה לעזור לך'

נשכבתי על הדשא, על הגב, מביטה לשמים, בוכה, מצטערת שפגעתי במור, ומקבלת החלטה.

לוקחת את הפלאפון, ורואה הודעה, ממור. "אני מבינה שאת פגועה ממשהו, אם תרצי לדבר- אני כאן, תשלחי הודעה".

שלחתי הודעה בחזרה, שאני מתנצלת ואשמח לדבר איתה.

והיא חזרה, מבט חשדני מעט בעיניים, שהתפוגג אל מול עיני, אל מול המבט הכאוב והפגיע שבעיני.

"אפרת, מה קרה?" היא שאלה, מנסה להבין

"אני מפחדת, כן, אנחנו כבר מסיימות את השמינית, אבל, אני לא רוצה לצאת לעולם"

מבטה סימן לי להמשיך

שיניתי כיוון

"זוכרת את הרב בחמישית?" שאלתי "מי אמר שלא כולם כמוהו?"

היא הביטה בי, ניסתה להבין מה אני מנסה לומר, על איזה רב בכלל מדובר, ואז חיבקה אותי חזק.

זמן מה הייתה שתיקה ביננו.

"את לא אשמה, בכלום" אמרה לי "את טובה, הרבה יותר ממה שאת חושבת, וכשתצאי קצת מהכאב של הזכרונות- תראי שוב שלא כל העולם רע"

חיבקתי אותה בחזרה, יודעת שכן, אני צריכה להתמודד עם הקשיים, אבל יש לי חברה שיכולה לעזור לי ועוד מעט יהיה יותר טוב, ארגיש יותר טוב.

נשכבתי שוב על הדשא, נותת לדמעות לנקות אותי, לטהר אותי.

|בוכה|

אוי טעטא

עד מתי?!

וואו!!

כואב כלכך..

ממש נגע בי..

תודה ובהצלחה

מפחיד מזעזע עוצמתי,

מחזיר אותי לשם.

מפחיד אותי.

מהמם!!

|פצלש|

תודה על המחמאות על הכתיבה.

עוגי פלצת קיים- בזכותך זה התפרסם, תודה ממש... הייתי צריכה את זה...

אנונימית אחת- ממש מחילה... לא התכוונתי להכאיב.... אשתדל לקחת בחשבון פעמים הבאות את הכאב לכלל ולא להעלות כאלה דברים.... (בעצם, זה מופנה לכולם... בעיקר לאנונימית אחת, משורר מדורות ובדד...)

ותודה ממש גם לכל מי שהגיעו לאישי והגיבו...

וחזק... כל כך חזק..

מחזיר אותי למקום שהייתי ...

פשוט מפחיד ומזעזע

אבל דבר אחד פשוט כתיבה מעולה , כל הכבוד לך

החרוזים מדויקים, הסיפור חמוד מאוד, קליל ופשוט כיף לקרוא אותו...

(לא יודעת איך הגעתי לפורום הזה אחרי שנים שלא נכנסתי אליו)

סכנת מוות

עליהן, הן עוד תבואנה....

עוד יחזור הניגון.....

אתה מזכיר לי חתול רחוב

כזה שקופץ כשמתקרבים אליו

כזה שלא צריך שישמרו עליו

כזה שמסרב לבטוח

גם לא בי

גם לא בי

תן לי ללטף אותך

את חצי האוזן שנותרה לך

מבטיחה שלא אפגע בך

אולי יום אחד תסכים

לבטוח בי

לבטוח בי

אטווה לך שירים שמחים

נחבוש יחדיו את הפצעים

נבכה הכל החוצה

אם תבטח בי

אם תבטח בי

רק אם תסכים

לבטוח בי

לבטוח בי.

היו ימים.

נושא השיר הוא אתה?

השירים שלך מלווים אותך לאורך זמן?

אתה מתנסה בסוגים נוספים של כתיבה יוצרת?

אני פחות טוב בפרוזה ועוד פחות בכתיבה ארוכה / המשכים, אבל היו לי כמה חיבורים טובים.

מעדיף שירה.

או "פחות אוהב"?

אתה כותב רק לפה או רק למגירה או משתף גם בפורומים אחרים?

קל לי יותר לבטא את עצמי בשירה ואני אוהב את התמציתיות שלה.

אבל כאמור, היו לי כמה קטעים בודדים שאינם שירה שכתבתי, שכן מצאו חן בעיניי.

בעבר שיתפתי ב־tale.co.il אך האתר נסגר.

יש לי כמה חיבורים פה ושם בוואטפד ובאתר החדש chapter.co.il, מעבר לזה לא.

אתה חושב שאתה מצליח לבטא את עצמך בתמציתיות של השירים שאתה כותב בצורה טובה גם לאחרים כמו לעצמך?

אתה משתף גם אנשים שמכירים אותך?

אני אוהב שירה עברית של דור האמצע (פוסט־אלתרמן כזה). נניח נתן זך, אברהם חלפי, זלדה, כאלה.

גם פיוטי אשכנז.

גם שירים יפניים מסוימים (בעיקר אינדי מלודי, לפעמים יש מילים מעניינות).

נראה לי שרוב ככל השירים שלי מובנים למדי. יש כמה אזוטריים. מדי פעם אני שואל את מר AI מה הוא חושב (עוזר לי לנתח ולרכז את המחשבות בדיעבד), ובדרך־כלל זה קולע.

אנשים לא כל־כך מכירים אותי.

יפה.

ואנשים שקוראים אותך להרגשתך יותר מכירים אותך?

אם כי, באופן כללי, איני מרגיש בנוח עם זה מכירים אותי.

במקור הייתי @אחו אבל העברתי את הפעילות לכאן.

לעזאזל אני מרגיש כמו פסיכולוג חחחח

פשוט פרשתי וכיוון שלא יכולתי להתחבר לאחו, חזרתי כחתול זמני.

תמשיך לכתוב ולשתף ולגלות דברים על עצמך

אולי אתה יודע משהו שאני לא

וואו, מהמם, כואב מאוד, נוגע, מחזק...

@נוגע, לא נוגע 

כתבת אותי!!

הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....

קיצור, כתבת ממש ממש יפה....