מכתב למשפיעים בחייעובדת ה' באהבה

 

בעזרת ה' נעשה!ונצליח

אתם שואלים למה?למה הדור הזה אינו הולך בדרך הישר?למה אנחנו לא עושים מה שאתם מצפים?התשובה בשאלתכם!למה שבדור שכזה נעשה מה שמצפים?בדור המסכים יש מסכים בכל מקום בסופר,באוטובוס,בבית ספר ,בבית הכנסת ואפילו בינינו לבין עצמינו יש מסכים!והכי הכי הרבה יש מסך ביני לבינך.איך אנו אמורים להבין ולדבר עם אנו לא מבינים אפילו על מה אתם מדברים אתם בטוחים שהשיטת חינוך שחינכו אותכם היא הכי טובה.אנחנו לא מאשימים אתכם חס ושלונ!אתם צודקים!כי זה מה שחינכו אתכם!אך הדור השתנה דברים השתנו פה זה לא יעזור שתחנכו אותנו בשיטתכם כי היא כבר לא רלוונטית!הזמנים השתנו וזה לא יעזור שתדברו ותגידו איזה דור,ואיזה דור מגעיל ושתלחמו בו.אתם צריכים להתאים את עצמכם למקום ולדור איתו אתם מדברים אחרת לא נהיה על אותו הגל ולא נבין אחד את השני

 

בדור שבו כל ילד שני בעולם מבין בפרונוגפיה יותר ממכם ובדור שכל ילד שלישי בעולם הוא על או השתמש בסמים ובדור שכל נער או נערה חוו פעם שכרות עד אובדן חושים זה מראה לכם משו זה מראה לכם שאנחנו רוצים לחוש ולחוות את כל העולם על כף רגלנו וכשאנו שותים אנחנו לא סתם שותים כל אחד יודע שזה לא כזה נעים להיות שיכור!אנחנו רוצים לדבר בדור שכולו מסכים אתה כבר מפחד לגשת ולדבר עם מישו אז אתה שומר הכל לעצמך וכשאתה שותה אתה מקוה שמישו ישמע כשתצליח להוריד מעצמך כל מסך כולשהוא ולדבר על דברים שאפילו לא בתודעה שלך עד כמה שהם מענינים אותכם.אז אנא ממך.אבא,אמא,מורה,רב.או כל בעל חינוך שמשפיע עלינו.אל תבואו כנגדנו כשיש לנו איזה רעיון משוגע תעזרו לנו להגשים אותו אם תדכאו אותו בעצם זה דכאתם בנו את החיות ואז אינך מבין מדוע הילד שלך כזה ומדוע הוא התדרדר.זה אינו מכתב האשמה לאף אחד חס ושלום.!זהו רק מכתב בקשה ממכם המשפיעים בחינו תהיו פה כדי לשמוע אותנו תראו לנו שאתם פה שמישהו אוהב אותנו כי בדור שכזה הגיעו כל הקיצים אין נורא מזה זהו דורו של משיח!והקבה שולח לכולנו חבלי משיח ותאמינו לנו שלא קל לאף אחד מאיתנו להתגבר ולהתמודד עם הנסיונות הגדולים האלו ואם כל המסרים החיצונים האלו בעולם שכולו חיצוניות כולנו מסתגרים פנימה אז בבקשה בפעם הבאה שאתם מתעצבנים עלינו שאנחנו עצלנים ומשועממים תנסו להבין אותנו ולחשוב איך לעזור לנו במקום לגעור עלינו הרי זה לא יעזור.בציפיה להצלחה וקירוב המשיח אוהבים בניכם הכאובים ואהובים

(כל הנתונים הנ"ל אינם נתונים סטטיסטים מאומתים,אלא כראות עיני)

 
מה אתם אומרים לפי דעתכם ??
 
אפחד לא רוצה להגיב לי??עובדת ה' באהבה
מחילה, קצת קשה לי לקרוא עכשיוחוזרת

ב"נ אגיב מחר (תזכירי לי!!!)

הפתרוןטנגענסאחרונה
האמת שהמקום הזה טיפה פחות
מתאים לדיונים
אם את רוצה התייחסות לגופם של
דברים כדאי שתנסי בפורומים אחרים
אבל אני חושב שהבעת טוב את זעקת
הנוער
ואני רוצה לכתוב מספר מילים על כך
הנביא אומר: )עמוס ח ( "הנה ימים
באים נאם אדני הויה והשלחתי רעב
בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי
אם לשמע את דברי הויה"
זהו. זה הכמיהה של הנוער כיום.
הצמאון האדיר לאל חי. יש לנו דור עם
נפש גבוהה מאד. נפש שרוצה הרבה
הרבה יותר ממה שניתן לה
הפילפולים בגמרא עשו את העבודה
יפה מאד בפולין. בגלות. אבל כיום זה
לא מספק.
יש לנו דור, שההוכחות השכליות כבר
לא מעניינות אותו. גם אם תנמק 1000
פעם שהאבולציה זה שטויות ותורת
משה אמת זה לא מזיז
זה לא מה שיגרום לעם לשוב להתחבר.
צריכים אנו לדעת, שאיבדנו חלק ניכר
מיהדתונו. היהדות שלנו כיום אינה אלא
ניצוץ חיוור בפני היהדות האמיתית.
היהדות המקורית מלאה
נעם וזיו של אור ה.' דבקות וחיבור
אינסופיים. ננסה רק לדמיין לעצמנו מה
קורה שיש בימ"ק. אנו עולים לרגל. כל
עמ"י באחדות. לא כל אחד
ל'רבה' שלו. כולם לאותו מקום. אין
שום אפשרות לשנות אותו. כולנו כאיש
אחד בלב אחד. בתנועה של קודש של
התקרבות. והנה אנו עומדים
בעזרה ושומעים שם המפורש מפי כהן
גדול שיוצא בקדושה ובטהרה. רעד
וחלחלה אוחז אותנו. אנחנו נופלים על
פנינו לא מפני שאנחנו מחוייבים
מפני שאנחנו מרגישים עוצמה רוחנית
כל כך עצומה. דבקות בה' כלכך
אדירה, שא"א להישאר עומד. פשוט
נופלים על הרצפה!!
אחרי זה מי יכול לחזור לחיים
הרגילים? מי יכול לחזור לנסיונות
והתאוות? כל הפטויים של העולם הזה
כאין וכאפס מול עוצמת הזהר האלוהי.
מול
הדבקות האדירה באלוהיים חייים.
ועינינו רואות את פניו המאירות של
הכה"ג בשעה שיצא בשלום מן הקודש.
פנים דבקות בה' יתברך. תיאור פניו
נחרט בזכרוננו לכל חיי היומיום. לכל
הנסיונות. אנו לפתע נזכרים בהם.
פתאום ברור לנו מ אמת ומה שקר.
איפה החיים ואיפה המוות.
וזה עוד לא הכל. הנה אנו עומדים
בעזרת הנשים בליל בסוכות, השמחה
רוקעת שחקים. שמחה שלא זכינו
לראות מימנו. שמחה עצומה ופשוטה,
בסה"כ בכך שאנחנו בני אל חי. שזכינו
וקרבנו המקום לפניו. ועוד קרבן פסח.
חוויה רוחנית עוצמתית. של עם שלם
שיושב בירושלים וסועד את ליל הסדר
להודות לה' על הניסים העצומים. לא
דוחק יש כאן לא צפיפות וצרות עין. יש
פה אחדות גמורה. מרוב האהבה שלנו
זה לזה אנו מסוגלים להתאחד
לעלות על הגגות אחרי הסעודה ולשיר
את ההלל בקול
גדול ובנפש חפצה. וזה רק מעט מן המעט, כל שעלינו לעשות הוא פשוט לעצום עיניים ולדמין לדמיין מה כלכך חסר לנו, למה העם שלנו כלכך צמא. למה הוא מסתובב סביב עצמו ומחפש משהו. משהו יקר שאבד לנו" .ביקשתי את שאהבה נפשי" ואם כל אלה לא יספיקו לנו, הלא יש לנו דבר אחד יקר מאד. שחסר לנו מאד. הלא הוא הנבואה. זהו. דיבור ישיר עם ה.' בלי מחיצות. בלי מסכים. פשוט להתקשר בו ולהדבק בו ללא שום פניות ורצונות זרים. והנביא מבטיח לנו, שהנה זה קורה )יואל ג ( "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו" זה ממש בפתח. אנחנו קורבים לזה מאד. נבואה. כולנו נתנבא. כולנו נזכה לזכך את גופנו ולטהר את נשמתנו ולדבר עם ה' יתברך! 2 עניינים אלו, מקדש ונבואה, ועוד עשרות כמוהם מסמלים את הגאולה השלמה. זה התרופה לעם שלנו. זה התרופה לדור. כל שאר הנסיונות, הם כיבוי שריפות. תרופה לכאן ועכשיו. לא לטווח הארוך מול האתגרים של התקופה העוצמתיים, הבית מדרש הגלותי כבר לא נותן מענה ה' העמיד אותנו בדור עם נסיונות עצומים. שפשוט נדרוש ונבקש אותו "ויבוא כגשם לנו" שנזכה בקרוב אמן!!!
שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

חומר גלםריק סאנצ'ז

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

 

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

 

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

 

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

 

 

 

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

ביקורת?אני הנני כאינני

קודם כל המשך בבקשה...

...רחל יהודייה בדםאחרונה

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

סדר מחדשאני הנני כאינני

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים


הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל


איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט


זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק 

הגיג של נסיעה בגשםבין הבור למים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.


 

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.


 

 

 

 

...רחל יהודייה בדםאחרונה
שפה גבוהה
למה כל שיר צריך כותרת?רץ-הולך

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.


מוקדש ל @אני הנני כאינני

וואו... יפיפה ועמוק.אני הנני כאינני

שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר

תודה!רץ-הולך
אולי עוד מעט תבין🙃
מזל טוב.אני הנני כאינני

אגב, @ברוקולי יודעת?

ברוררררררר!ברוקוליאחרונה

 

מפתיע שאתה מתלבט על זה 

קטע מסיפור חיים של נער יהודי מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

 

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 

 

 ה ז ר

 

                                                                                      

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

 

*

 

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

 

*

 

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 

 *

     

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

 

*

 

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

 

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין 

תמשיכי לכתוב 

כנראה. עומס יתר.ריק סאנצ'ז

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

 

***

 

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

 

***

 

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

 

****

 

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

יפיפה ונוגע.אני הנני כאינני

היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.

מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".

תודהריק סאנצ'ז
תודה על הדיוק
איזה קטע עדין ויפה, תודה רבה!צדיק יסוד עלום

יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!


בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז

תודה רבה רבה!

תודה❤️ריק סאנצ'ז
מדויק
וואו אחיימח שם עראפת
אני זוכר שפעם פעם שיתפת באחת הקבוצות (אולי אמת או חובה?) איזה קטע שכתבת על הרומאים, המשכת אותו?
האמת שאני לא זוכרריק סאנצ'ז
אבל איזה ימים היו
וואי חבל, זה היה קטע חזקימח שם עראפת
בהחלט, וואו כמה הרבה עבר מאז...
ואווהוד444

אהבתי את המוטיב של הירח

 

וואו, כתוב כה יפה ונוגעארץ השוקולד
...רחל יהודייה בדםאחרונה
נוגע 
משתפת משהו שיצא לי לכתוב. אשמח לתגובות טאטע מלך העולם

ליפול לבור של כמו

אתה יודע?

פעם פגשתי מישהו,

ורציתי ללכת כמוהו,

לדבר כמוהו

אבל לא הצלחתי.

ופעם אחת הייתה לי חברה,

שממש רציתי להצליח כמוה.

בלימודים במבחנים ובכללי בחיים

אבל גם שם, משהו נתקע....

אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא

‘ליפול לבור של כמו’.

אתה רוצה להיות כמו אנשים שראית,

אבל אתה מפספס את עצמך!

את הכוחות שלך, הרצונות השאיפות.

את האור שאתה יכול להאיר בעולם.

 

אתה מיוחד בפני עצמך,

אתה לא צריך להיות האחר,

והאחר לא צריך להיות אתה.

אחרת כולם היו אותו דבר.

שווים.

עם אותם רצונות. אותם שאיפות.

לא יהיה שום פואנטה בעולם.

לא יהיו התמודדויות כי כולם עם אותה מחשבה.

כולם יהיו מושלמים.

אבל אתה, אתה לא צריך להיות מושלם.

אתה צריך להיות אתה.

שונה ומיוחד.

כדי שתוכל

להביא את האור המיוחד שלך.

יפה מאודגב'
מזכיר לי את האמירה של רבי זושא- ''לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו, אלא למה לא היית זושא''
יפה. כתוב טוב, רהוט.אני הנני כאינני

על המסר יש מקום לדון

מוזמן/ת לשתףטאטע מלך העולם
המסר מעולה ידידיימח שם עראפת

בעצם אולי אנחנו לא חלוקים

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יפה.

אולי יעניין אותך