אני כאן ואני שם, לא יודעת לא עוקבת.
אני בתוך ההמולה אבל בתוך תוכי דממה.
דממה של כאב, דממה של השתתפות-דממה קשה מנשוא!
והנה מצד אחד אני חייבת לחזור לשגרה, סוף כיתה ח' והצגה.
אבל מצד שני כשהביתה אני מגיעה, אבל אני מרגישה בכל פינה.
והבכי אינו פורץ, אבל מתשהוא זה יצא!!
והמורה והחברות להבין הן לא יכולות,
וממשיכות בשיגרה, במריבות ובצעקות.
ואני משחקת כאילו הכל בסדר:
צוחקת, במקום לבכות.
מעודדת, במקום להישבר.
מנסה להשלים בן בנות, במקום לפרוק.
מתי זה כבר ישתנה???
מתי הם כבר יחזרו הביתה?!
ואיתם כל עם ישראל.