אז ב"ה מתאוששות.. וזה הזמן לעשות את פרסום הנס שלנו מזהירה.. ארוך..

אז כמו שכבר שיתפתי אתכן.. משבוע 33+4 שאושפזתי הייתי עם צירים שלא הפסיקו.. באיזשהוא שלב הבהרתי לכל העולם שאני לבית חולים לא מגיעה בגלל צירים.

מתפקדת בערך בין הבית לעבודה.. ומתפללת שיגיע כבר הזמן..

חג שבועות. מתחילים כרגיל שוב צירים.. הולכת לבית הכנסת ומתפללת שהקב"ה ייתן לי כח.. התאריך שלי הוא עוד שבוע בדיוק.. מתפללת לא להגיע אליו.. הצירים הולכים ומתחזקים.

בלילה ישנה-לא ישנה- אבל כבר רגילה..

בוקר שבועות. מתחזק עוד יותר.. בניגוד לכל שנה שבה אני ישנה אחרי לילה של לימוד- מחליטה ללכת לשמוע את מגילת רות ועשרת הדיברות.. מאמינה שזה רק יועיל..

הצירים הולכים ומתחזקים. הולכים ומצטופפים.. מגיעים להורים שלי שוב לסעודה שלישית ואני כבר בוכה מכאבים. אמא שלי ובעלי משכנעים אותי למרות שחג שמותר לי להתקלח. מתקלחת- ועדיין לא נרגע.. מתחילה לתהות- אולי זה באמת זה? מחכה שיצא החג כדי להגיע למוניטור ומתפללת שהפעם זה כבר ייגמר.. הצירים הם כל 3-5 דק'..

מוצאי החג- בעלי ואני נוסעים לבי"ח. המיילדת רואה אותי מתפתלת וישר מכניסה אותי לבדיקה פנימית- ואומרת את המשפט הכי כואב- חמודה, אני לא יודעת מה כח הסבל שלך- אבל את ממש לא בלידה.. יש לך פתיחה של פחות מקצה אצבע ומחיקה שכבר היתה לך לפני חודש- 50%.. מחברים למוניטור ומגלים שהכח סבל שלי לא משקר- צירים כל 3-5 דקות. מציעים לי טשטוש- אבל אני מעדיפה כבר ללכת הביתה..

חוזרת הביתה. דמעות בעיניים- כבר יותר מ24 שעות עם צירים כואבים כ"כ- וכלום? לא ישנה כל הלילה.. מנסה הכל- ושומדבר לא עוזר..

בבוקר איסרו חג בעלי חוזר לצבא ואני בדרך לאמא שלי. מותשת וחסרת כוחות. בשירותים מגלה שמתחיל דימום- מתלבטת- האם זה מהבדיקה או לא? מתקשרת למדריכה מהקורס הכנה ללידה. מתייעצת.. היא אומרת שלדעתה עדיף לקחת טשטוש- אני בכ"ז צריכה גם כוחות ללידה, וככה אני חסרת כוחות לחלוטין ולדעתה אני גם ככה כבר לקראת לידה. מתייעצת עם אמא ואבא ובעלי. מחליטים לעלות לבית חולים לטשטוש.

בעלי מתחיל לחזור- ואני בדרך עם אבא ואמא.. עומס מטורף במיון יולדות.. מתפתלת ומתפללת- ומגיע זמני להתקבל. מחברים למוניטור ורואים שהצירים כל 4 דק' וסדירים. בודקים אותי- הידד! התקדמנו למחיקה של 90% אבל- פתיחה של אצבע.. הוחלט שהדימום הוא מהבדירה (וב"ה לא בדקו זאת לגמרי.. מה שמאוחר יותר התיר אותנו..) אני כבר בוכה- למה? הקב"ה.. למה אתה לא מקדם אותי עם הצירים הלה.. הנסיון הזה קשה כל כך.. וכל ציר וציר אני מתפללת "למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד.. ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני.. חנני ה' כי אומלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמיי.."

מבקשת טשטוש. נכנסת לחדר לידה.. כמובן שכל דבר שכזה לוקח זמן.. וכבר 2 בצהריים.. מדי פעם בודקים- אין התקדמות בפתיחה. בשעה טובה באים להזריק לי טשטוש.. מהר מאוד אני מעורפלת.. מנסה לישון- אבל כל 3 דקות מתעוררת מכאב של צירים.. מתוסכלת נורא.. אבא בחוץ קורא תהילים ואמא איתי בפנים. בינתיים בעלי מגיע. ההורים שלי מבינים שבינתיים אנחנו לא מתקדמים לשום מקום ואני דוחקת בהם לנסוע לאירוע שיש להם באותו יום.. בעלי איתי.. הם נוסעים ואני ממשיכה לנסות לישון.. שומדבר לא עוזר. מתחננת לאפידורל.

מגיעה אליי מיילדת שמתחילה לכעוס- (וסליחה על הבוטות- כך זה נאמר..) את אישה שומרת מסורת, כמה ילדים תיכננת? את לא בלידה! אם עכשיו תקחי אפידורל- את בטוח תיכנסי לניתוח ואז לא תוכלי ללדת בלידה רגילה!

לכי, תעשי מקלחת חמה, כדור פיזיו ותנוחי..

מבוהלת כולי אני עושה מה שנאמר לי- וזה לא עוזר.. בעלי מנסה לעסות לי את המקומות הנכונים.. הגב התחתון.. עם שמנים..

באיזשהוא שלב כבר מחוברת למוניטור. ממשיכה כל ציר כמו מנטרה "למנצח בנגינות.." ומשגעת את בעלי- תאמר לי שהשיא כבר עבר.. תאמר לי שהוא עבר.. וזה מה שמרגיע אותי..

ב12 אמא שלי מגיעה ושולחת את בעלי לישון אצל סבא וסבתא שלי שגרים קרוב. אני כבר כולי מותשת ובוכה ומתחננת לאפידורל.. מגיעה מיילדת מקסימה חדשה ודתיה שמסכמת איתי- אתן לך עכשיו זריקת טשטוש לוריד שמשפיעה יותר. אם עוד שעה תרצי אפידורל- אני מתחייבת שתקבלי..

מקבלת את העירוי ומצליחה לישון חצי שעה.. חצי שעה אחרי מתעוררת שוב ומטושטשת לגמרי. מתחננת כל כך לאפידורל.. אמא מעסה את כולי.. והמיילדת מקיימת את הבטחתה- אבל כמובן שזה לוקח זמןןןן..

מגיע המרדים ומתחיל להחתים אותי ולהזריק לי את הזריקה. אומר לי ללחוץ את ידית המיטה כשכואב לי- אבל לא מרגישה את כאבי הדקירות בכלל- רק את הצירים.. איך שהאפידורל מתחיל לזרום- מתחיל להשתתק הכאב.. מתחיל לעלות חיוך ואני מאושרת.. לא כואב לי! מתחילה להתחבר הרבה יותר.. המרדים בא לצאת- והופ! פוקעים המים! בודקים אותי- מזל טוב! את בלידה! אמנם פתיחה 3.5- אבל זה נחשב לידה!! אני מאושרת.. ממלמלת תפילות ונרדמת..

שעתיים אחרי.. 4 לפנות בוקר- ואני שומעת תכונה בחדר.. מתעוררת ורואה את המיילדת אומרת לאמא שלי- זה הזמן לתפילות.. הדופק של העובר צונח.. הרבה רופאים בחדר. אבל אני- רגועה ומאושרת.. סומכת ומאמינה בקב"ה ומרגישה כ"כ קרובה אליו. ויודעת. פשוט יודעת שהכל יסתיים בשלום בעז"ה.. הרופאים מתייעצים איתנו על הכל..

מנסים לסובב אותי לכל מיני תנוחות, מה שמצחיק אותי נורא כי אני לא מרגישה את הרגליים ובפלג הגוף העליון רועדת בלי שליטה. מנסים לתת לי חמצן, מנסים להזרים מים לרחם- כי אני עדיין תקועה בפתיחה 4.. ושומדבר לא עוזר. מחליטים על ניתוח- ואני רגווועה.. אמא שלי מתקשרת לבעלי ואומרת לו- קח מונית. זה הזמן לבוא.. לא רוצה להלחיץ אותו.

מתחילים להכין אותי לניתוח, מנים להוציא לי דם ואף רופא בחדר לא מצליח.. הורידים יבשים.. בסוף תופסים אותי שניים ואיזשהוא רופא מצליח להוציא קצת דם.

מתחילים להוציא אותי לחדר ניתוח ובדיוק בעלי מגיע- אנחנו כבר אסורים.. שולחת לו את החיוך הכי אוהב שקיים ואומרת לו- אני הולכת להביא לנו בת מקסימה

נכנסת לחדר ניתוח- ואומרת תהילים. מרגישה כ"כ קרובה לקב"ה. מרגישה אותו בתוכי. כזו חוויה אף פעם לא חוויתי..

מרגישה שמתעסקים לי בבטן ואחרי 10 דק' שומעת את הקול הנפלא ביותר בעולם- בכי טהור של הבת שלי..

לא מעכלת שזה קרה.. שהיא כאן.. אני מטושטשת כולי.. מקרבים אותה אליי לנשיקה ואני בוכה כל כך.. הרגע הטהור ביותר שחוויתי..

אז למרות שזה היה ניתוח חירום, זו היתה החוויה הגדולה, המשמעותית והטהורה ביותר בחיי..

ב"ה שזיכני להגיע לרגע הזה.. לפיצית ולי שלום ב"ה

וזה גם המקום להודות לכן, שאפשרתן לי לפרוק ולהוציא בזמנים הקשים כמו הטובים

אבל זה חלום.

מישהי פה למדה/ לומדת תרפיה באומנות

במבחר?

או באוניברסיטת חיפה?

לא יודעת אם יכול להסתדר, במיוחד שאנחנו אמורים להתחיל מסע טיפולים...

אבל אולי מתישהו

אאמין בעצמי שאני יכולה

ויסתדר לא על חשבון המשפחה

וכו'...

בקיצור:

1. האם במבחר מקבלים גם מהציבור התורני - לאומי?  (למדתי באולפנית, עשיתי שירות לאומי...)

2. אני גרה ב"ה בגרעין תורני בצפון

שמחים שמצאנו סוף-סוף את מקומנו

ו-לא נוהגת ואין מצב שאוציא רישיון.

אז אוניברסיטת חיפה הרבה יותר נגישה לי.

אז מישהי מניסיון יודעת להגיד על רמת הצניעות שם?

תודה

יום אחד אמצא את מקומי.

סתם, ב'ה דברים פה מתקדמים

אולי אולי משהו יתקדם פה לעבר עבודה בעז"ה

וגם פתחתי השנה סוף-סוף עוסק פטור לעיצובים שלי...

ובכל זאת

החלום לעזור למתמודדים עם אומנות

נשאר.

אם וכאשר... צריכה להשלים את הקורסים בפסיכולוגיה

ואולי גם עוד שעות אומנות כי עבר הרבה זמן...

ועלות של לימודים גם איכשהו.

קיצור

אשמח לתובנות מניסיון.

אנחנו חודשיים אחרי כפתורים וכנראה יש לו שוב דלקת אוזניים, זה הזוי!!

לפני שבועיים וחצי היה דלקת וחום טיפלנו בטיפות. היום שוב הקאות, אחכ חום ותלונות שכואב לו באוזן -בן 3 אז יודע מה הוא אומר כבר

מתלבטת אם ללכת לרופא מחר, רופא שלא מכיר אותו בכלל ואם יביאו טיפות אז כבר התחלתי לשים היום.

ולא מבינה היינו בבית בפסח ונהיה חולה, היינו בבית השבוע כמה ימים ושב נהיה חולה ממי הוא נדבק?

וזה הגיוני שתוך חודשיים יש 3 דלקןת? לפני הכפתורים בקושי סבל מזה , הדלקות האלה התחילו אחרי הניתוח

פעם קודמת שנבדק הרופאה אמרה שזה במקום ולא נראה משהו חריג

שתי הריונות הייתי בלי

שתי הריונות עם

לא יודעת להגיד כמה עזר אבל אולי הקל

עכשיו עם בחילות בלי הקאות אבל בחילות איומות

מתלבטת אם לקחת שוב פעם או לשרוד בלי

יש במשנת יוסף השבוע את הספר 'לחיות בסדר' של נועה שרון

רוצה להמליץ עליו ממש

הוא יותר טוב מקון מארי לדעתי

והיא מדברת בדיוק לנשים שיש להם הרבה ילדים/עומס וכו

ערב שביעי של פסח, אני לא ככ מרגישה טוב, בחילות והרגשה כללית מגעילה. בבוקר גם הקאתי.

במקביל אני מתלבטת אם התחילו לי טפטופים של ירידת מים. לא בטוחה. ממש לפני הצפצוף של החג אזעקה ואנחנו בממד לאיזה רבע שעה. אח''כ מתקשרת לדולה והיא אומרת לי מה לעשות כדי לבדוק האם אכן ירידת מים. בכל מקרה מציעה לחכות לצירים.  אני מנסה את מה שהיא אמרה, לא בטוחה אם ירידת מים או לא. מעדיפה לחכות. אבל מרגישה במתח.

ב 5 בבוקר (אחרי קימה ב 2 מאזעקה) מתעוררת מציר, מבינה שמתחילים צירים, בתחילה כל 20 דק אחכ כל 10 דק. בעלי לא הולך לתפילה כי לא יודעים איך זה יתקדם.

כשעתיים צירים כל 10 דק, אחכ שקט. וככה לאורך היום צירים למשך כשעתיים, ושקט למשך כשעה - שעה וחצי. זה טוב כי זה נותן לי זמן לישון בין לבין, וגם לבעלי..

סביב 17:00 אחהצ הצירים מתחילים להצטופף, כשבמשך שעה יש לי ציר כל 5 דק והם מתחילים להתחזק, אני מבקשת מבעלי לקחת את הילדים להורים שגרים קרוב. הוא חוזר ואני מתקשרת לעדכן את הדולה ולשאול מה היא חושבת. מציעה לצאת לבית חולים ומעדכנת שהיא מתארגנת ויוצאת גם.

מתקשרים לנהג גוי, מגיע אחרי רבע שעה ונוסעים.

בשעה 19:00 בערך במיון יולדות רגוע והאחיות מקסימות. מחברים למוניטור, בודקים פתיחה - 3.5. מציעים לי להתקדם עוד קצת לפני כניסה לחדר לידה. רואים שאני קצת מיובשת וממליצים לי לאכול ולשתות כדי שיהיה לי כח בלידה. אני מבקשת לידת מים ומבטיחים לי ששומרים לי חדר.

פותחים לנו חדר צדדי ליד המיון ושם אני, בעלי והדולה מעבירים את הזמן ואת הצירים, מוציאות את החג, אני סופרת ספירת העומר. בין הצירים מפטפטות , רוקדות. בצירים עושות כל מיני תרגילים.

אחרי כשעה וחצי מורגש שהצירים מתחזקים. הולכים למיון יולדות ואני עוברת לחדר לידה- השעה בערך 21:00. מיילדת עם אנרגיות טובות מקבלת אותנו.

היא בודקת פתיחה- 3.5 אני דיי מאוכזבת. מציעה לי סטריפינג ועושה בהסכמתי- זה כאב נורא!

בינתיים מחברת למוניטור. קוראת לרופא שיאשר לידת מים. הרופא שומע את הרקע שלי (שתי לידות שהסתיימו בוואקום, ובלידה ראשונה איבוד דם) וגם במוניטור כעת היו פעמיים ירידות דופק. לא מאשר לידת מים.

אני נשברת מזה, נורא פוחדת מהכאב של הלידה, דמיינתי שבמים הכל יהיה קל יותר.

המיילדת והדולה עוזרות לי להתגבר על זה ומעודדות להיכנס למקלחת עם מוניטור נייד.

אני במקלחת, מתכסה בסדין, בעלי לידי.יושב על האסלה. הזרמים של המים החמים על הגב מקלים.

לא יודעת כמה זמן ביליתי שם. מידי פעם המיילדת באה לסדר לי את המוניטור כי לא קורא טוב, התינוקת כבר יורדת כלפי מטה והזוית של המוניטור לא ככ קולטת את הדופק..

אני מרגישה צירים חזקים ממש. אולי אפילו לחץ. מעדכנת את המיילדת שמציעה לצאת להיבדק , וגם לסדר את המוניטור.

בבדיקה- פתיחה 5. אני מרגישה שאני נשברת. כמה זמן זה עוד ייקח. הצירים כואבים נורא. מתחילה להתלבט על אפידורל, מציעים לי לקחת כרבע שעה ואז לקבל החלטה. אני מרגישה שהדולה שלי לא בעד (טוב, היא גם יודעת שאני לא הייתי בעד מראש ואולי זה טוב שהיא החזיקה את הקול הזה). אחרי כמה זמן אני מבקשת אפידורל. המיילדת אומרת שתבדוק אותי- פתיחה 8, מציעה לפקוע מים, בינתיים המים פוקעים לבד והיא אומרת לי "את יולדת. קדימה".

- בלידה הראשונה הייתי עם אפידורל. בלידה השניה בלי , אבל בשלב של צירי לחץ עשו וואקום מהיר בגלל מצוקה חדה של העובר, אז לא ידעתי איך תכלס זה מרגיש ללחוץ את התינוק החוצה..

ואמאלה, זה כואב נורא נורא. איבדתי את זה, בכיתי וגם צעקתי כמו שלא חשבתי שיקרה לי.

אבל ב"ה אחרי 7 דק' מאז שהמים פקעו התינוקת המהממת שלנו היתה בחוץ.

וב"ה ללא קרעים ותפרים.

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. 

באמצע הלילה ביקשתי מבעלי להשכיב את התינוקת שבת חודשיים כי לא יכולתי כבר מרוב עייפות להיות איתה והלילות האחרונים קשים

לקח לו הרבה זמן להחזיר אותה לישון והבוקר אני מרימה מהמיטה ורואה את הסדין עם כתמי דם ופצע דם בצורת שריטה בפנים שלה

בעלי לא שם לב אבל זה ברור שזה מניסיונות ההשכבה שלו. הויסות שלו לא מאוזן וכשהוא עייף כנראה לא נזהר מספיק

אני עם מצפון מטורף!! אם הייתי איתה אני זה לא היה קורה

מצפון על הבכי האומלל בלילה בלי מענה לשריטה או אפילו חיבוק קטן.

אוף

שמישהו יגיד לי שאני נורמאלית שאני בוכה בלי סוף כאילו אני כבר מתאבלת? שאני כבר מדמיינת את התשובה השלילית למרות שיש עוד שבוע לב. דם?

שזה ההורמונים, לא אני.

שאני מדמיינת אותי רצה לקבל חיבוק מהשכנה (כי הוא בטח יהיה במילואים בדיוק) ואני נמרחת לה על הספה. ומשאירה אצלה את הילדים כי בטח לא יהיה לי כח לתפקד.

ומתישהו העולם יבין שמותר לי לרצות עוד ילדים? שזה שאני מאושרת שיש לי לא סותר ששורף לי הלב שאני רוצה עוד? מה, רק לאישה שמביאה בקלות מותר לרצות מלא ילדים? מי החליט את החוק המוזר הזה?

ואולי בכלל אני צריכה להתפלל שה' יעזור לי לרצות פחות ילדים?

כדי שלא יכאב כל כך בנפש. כדי לחסוך לי מסעות אינסופיים כאלה