עבר עריכה על ידי שיר למעלות בתאריך י"ט בסיון תשע"ד 23:15
הבהרה: אין פה ולו רמז על כוונה להתאבדות ח"ו! זה רק סיפור.ומצטערת אם זה גרם לבלאגן
ותודה למשורר מדורות שהאיר את עיניי.
נשבע לכם שלא תכננתי למצוא את עצמי במצב הזה.
וזה גם לגמרי לא היה אשמתי.
ואני מניח שגם יש את מי להאשים.
אבל תכלס, זה לא מה שמעניין אותי עכשיו.
תכלס, עכשיו, רגעים ספורים לפני מוות כמעט ודאי, אחרי שהתקווה התעופפה לה מעבר לחלון הפתוח שנסגר וסגר גם אותנו,
אז תכלס, אני רק רוצה להשאיר פה משהו אחרון.
בזמן המועט שנותר לי לכתוב.
תקראו לזה צוואה, תקראו לזה מכתב, תקראו לזה רשימת תובנות.
זה לא משנה.
זה עדיין אותו דבר.
חתיכת נייר וכתב רועד של ילד בן שש עשרה וחצי. והילד הזה הוא אני.
דוד.
ואני עומד למות.
*****
אם תחפשו במילון את ההגדרה לנער רגיל, כנראה תמצאו אותי בתמונה הזעירה המודפסת מעל המונח.
כי זה מה שאני.
רגיל, ומשעמם, ואפרורי.
אבל מבחינתי הייתי הכל והכל סבב סביבי. פשוט כי אלו החיים שלי.
היו לי ציונים טובים בלימודים, והיו לי חברים וחברות.
הייתי מקובל למדי, ועזרתי בבית פה ושם.
לפעמים יש נטייה כזאת לראות הכל מרחוק, לא להבין עד הסוף מה אנחנו עושים. מה אנחנו אומרים. אנחנו סומכים על הזדמנויות שניות. אנחנו בונים על לבקש סליחה. אנחנו לא חושבים לפני שאנחנו פועלים.
אני מודה, גם אני כזה. לא אומר אחרת.
הייתי עף בדמיונות, מאבד את ההווה, חולם על העתיד. מצטער ומתענג על העבר.
ופספסתי הכל.
פספסתי חיים.
כי בחיים האמיתיים..
הייתי "בסדר" פלוס מינוס. אבל באמת? זה מה שאני רוצה להיות? "בסדר"? רק שלא הבנתי את זה.
הייתי פשוט נורמלי.
עיוור נוסף במקום המסנוור ביותר עלי אדמות.
-העולם.
והייתי רגיל.
לפעמים רבתי עם ההורים, אבל בסך הכל היינו משפחה יפה.
והייתה לי אחות. כמעט בגילי.
הסתדרנו לא רע, מעבר להקנטות פה ושם.
כן, הסתדרנו.
אני אהבתי אותה.
אני עדיין אוהב אותה.
ועכשיו..
אלוהים.. אילו רק הייתי יודע.
אולי הייתי יכול לשנות משהו.
אולי..
היה לשנינו סיכוי לחיות.
(המשך מתישהו)
