זה קצת יותר ארוך ממה שראיתי כאן... אבל שווה לנסות...
**************************************************************
ליד שולחן מתכת מתקפל, ישבו שלושתם. שלושתם- ואני.
השולחן היה קצת עקום. אבל מסורת לא משנים, וזו מסורת. על השולחן הזה נקבעו החלטות חשובות.
הם ישבו מצד אחד ואני מהצד השני. במקומות הקבועים. בית דין שדה, להחלטות שמתקבלות בשטח.
זה קצת מצחיק, אפשר לראות איפה רגש דפק על השולחן קצת חזק מדי, כששכל עצבן אותו בפעם האחרונה.
רגש פתח. תמיד מתחילים באותן מילים- מעמד מכובד. לא על כל דבר פותחים בית דין. בטח לא בית דין שדה. יש לתת כבוד לשולחן.
השולחן שעליו מתקבלות ההחלטות החשובות של השטח. כבוד לשולחן, עם הסימנים של החבטות של רגש, עם המקום לדיאגראמות
של שכל.
אחרי נאום הפתיחה הקבוע, רגש התחיל לדבר מהלב. כן, יש לו רטוריקה מדהימה. הוא יכול לשכנע כמעט כל אחד. יש לרגש את
היכולת הזו- והוא מסביר בפשטות, מתחבר אליך ישר פנימה. הוא דיבר על כך שלא תמיד ניתן להחליט מהראש, זה חשוב שכל
החלטות יגיעו ויקבלו הסכמה מהשכל. אבל לפעמים יש דברים שהשכל לא יכול להבין. למשל אהבה. שכל יכול להבחין בתנועות
קטנות. אבל לא יכול לפרש אותן. זה יפה, תרבות הדיון שנשמרת בבית דין שדה. כי כשרגש דיבר אף אחד לא פתח את הפה. הוא
המשיך לדבר, על כך שתמיד יש אפשרות לפגיעה. כבר ספגנו לא פעם פגיעות, לפעמים ישירות למדי. אבל בסופו של דבר, רגש סוגר
את טיעוניו- אם אתה מרגיש כנראה שזה נכון. כמה שהייתי רוצה להאמין.
אחריו קם יצר. הוא בחור חלקלק, אבל לא היו לו מילים. הוא רק הביט בי במבט הרעב הזה שלו. זה מפחיד קצת, כשליצר אין מילים
זה לא סימן טוב. ליצר תמיד יש מה להגיד, לא תמיד זה קשור, או מועיל, אבל תמיד אפשר לשמוע אותו.
אחרון קם שכל. שכל גם הוא- רטוריקן לא קטן בכלל. הוא משתמש בהיגיון, בנתונים. הוא מדבר על ספק ובטחון. על הנזק. על טעויות
אפשריות. נכון, אי אפשר לבחון את הרגש בשכל. אבל מוזר מאוד שיצר שתק. אולי זה קשור לרגש? אולי הם עשו יד אחת? מה היצר
באמת חושב- האם הוא שקט רק כי אין לו מה להגיד? אבל מצד שני(אתיקת דיון לוגית) מדוע לא תמך בהתלהבות? אולי כי אז היינו
חושדים יותר? ואולי ההיפך? הרבה שאלות יש לשכל. אבל תמיד אין תשובה ברורה- בסטיית התקן של הספק תמיד יש מקום להכיל
עוד מספר. הנזק הופך להיות מחושב, שבוע של דיכאון. עוד שבוע של התאוששות. מבוכה מסויימת, סך הכול שבועיים עם תוספות. זה
יצור חוסר נוחות מסוים. אבל יש בשכל את הרצון להגיע לפתרון הספק.
ואני יושב מולם. רגש שמביט בי בערגה, שכל שמצייר סימן שאלה, ויצר שרק המבט הרעב והשקט אוחזים אותו. מי מהם הוא אני.
הייתי רוצה ללכת עם הרגש, לא לחשוב, לעשות, אולי להיפגע- אבל לפחות לדעת. אבל שכל כבר מילא אותי ספקות, ספקות שקשה
לפתור. אולי אי אפשר לפתור. והכי מפחיד זה יצר, ששותק, שלא מדבר, איפה המילים שלו, שאדע לזהות, מתי הרגש מזייף ומתי
השכל ואיפה הפגמים, למי מהם יש אינטרסים פנימיים. אבל הוא רק שותק, והמבט שלו רחוק.
אז החלטה לא תהיה לנו כאן, רבותי. אומר השכל. הרגש מסכים, ויצר עדיין שותק.
אז אין מסקנה. השולחן מקופל בחזרה ורק אני נמצא שם.
מה אני רוצה? אני לא יודע. יותר מדי ספקות.
יותר מדי רגשות. יותר מדי חוסר בטחון.
אפשר לקבור את הראש בחול, כן, אבל אם לא היום, אז מחר זה יעלה שוב או שזה לא יעלה יותר אף פעם.
ואני ממש לא יודע איזו אפשרות אני מעדיף יותר.
