כי החיים שלך תלויים בהחלטה אחת. כן- או לא- שמביאים בסופו של דבר--
לסוף.
סביר להניח שפשוט לא שמים לב לזה כשזה קורה. כי זה פשוט קורה. ואחר כך מאוחר מדי להתחרט. כמו עכשיו. אבל אני כן שמתי לב. כי ניתנו לי רגעים של חסד. לספר את הכל. לכולם.
ואז, ההחלטה שלי, זו שאני עשיתי, אני!
למרות שאמא ביקשה שלא..
למרות הכל-
היא זו שקבעה את גורלי.
אני יודע.
עכשיו תורכם לדעת.
----
יכולתי לא ללכת. בחדשות ובעיתונים ובכל מקום דיברו על חדירת מחבלים. בית הספר התלבט. דיבר עם החמ"ל, עם המשטרה.
לצאת? לא לצאת?
איפה לטייל?
איפה לישון?
וההורים פחדו. פחדו נורא.
היו חלק שהתגברו, שלמרות הכל.. עודדו את הילדים שלהם לצאת.
אבל לא אמא שלי.
אחותי ואני התחננו אליה בדמעות שתיתן לנו. כולם יוצאים! איך נוכל להשאר בבית?
זו פחדנות לשמה..
כך אמרתי, אני זוכר.
פחדנות.
ואמא השתתקה. והביטה בי במבט רועד ועצוב ואחר כך באחותי.
ואני?
אני החזרתי לה מבט תקיף ונחוש.
"לא נפחד", לחשתי.
"אמא.. זו הארץ שלנו. אסור להשבית את החיים בגלל הפחד.."
ואמא נתנה בי עוד מבט. ואחד באבא שישב על הספה והקשיב בדאגה לרדיו. ואבא הנהן ואמר שהילד צודק ושהוא גאה בי ונתן לי טפיחה חזקה על השכם.
ואני שתקתי.
כי בדיוק אז...
התחלתי לפחד.
-המשך מתישהו-

