היום הפציע בי ההכרה:
אני לא חלק מהם.
למעשה במקום כלשהו תמיד ידעתי זאת,
אך בחרתי להכחיש
העדפתי לראות את כל אותם פרצופים מזויפים ולהמשיך הלאה,
זה עוד יגיע אמרתי לעצמי בלחש.
רק הכרית ידעה את אשר עבר עלי באותם הימים.
רק הכרית ספגה את דמעותי חרש לילה אחר לילה,
ורק היא, רק היא נשארה נאמנה לי עד היום.
מעיפים בי מבט,
מקצתם מתוך הרגל,
מקצתם מתוך רחמים.
אני עומד בתוך ים של אנשים,
גלים גלים של בני אדם מקיפים אותי
אך בכל זאת
אני לבד.
לבד כפי שיכול להיות רק מי שהיה שם
וחזר.
חזר?! אני שואל את עצמי בלחש,
אבל באיזה מחיר?
וכל זה בעבור מה?
בעבור הנסיון האווילי להיות חלק ממשהו?
להיות מי שאני לא?
ניסיתי זאת זמן רב מידי אני מפטיר לעצמי חרש
להתנהג "כמו כולם"
להיות חלק מ"נורמלזציה"
ועתה?!
עתה עייפתי.
עתה כל רצוני הוא רק פינה אחת של שלווה,
לישון מבלי הפסק
לנוח את כל אשר לא ישנתי בחיי
לישון כפי שאפשר רק שם.
הוא לא נולד רחוק מכאן
הוא לא גדל בכפר קטן
הוא לא דובר שפה זרה
ועדיין, הוא שונה מכולם.
אין לו כנפיים של מלאך
אין לו דמיון פורה כל כך
ועדיין, הוא חולם.
שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס לשמיים
מתגשם וחוזר.
אז הוא נותן הכל
זה המעט שהוא יכול
ובינתיים, זה חוזר
אין לו כנפיים של ציפור
אין לו הילה יפה של אור
ועדיין, הוא חולם.
שיש מקום אחר...
