אז במהלך הדייט מתנהגים בצורה הכי נחמדה ונעימה שאפשר, אבל בסוף הפגישה אומרים "היה לי מאוד נחמד אבל לא נראה לי" כדי לא ליצור ציפיות מיותרות.

מן הראוי, והמכובד לתת תשובה לאחר כמה שעות פגישה.

כי:

א. הושקעו מאמצים עבור אותה פגישה ברמה של טירחה של נסיעות, כסף, התארגנות נפשית וכו'. [ האם גם כשאתה אורח, אתה עוזב כל כך מהר למרות רצונך לסיים את האירוח?]

ב. לפעמים אחרי כמה שעות, הדעת מתיישבת, ואז חושבים בכיוון אחר. (לפעמים גם לא..)

ולכן אם מתקשרים לאחר כמה שעות ישנה אמירה: נפגשתי איתך, שקלתי את הדברים, חשבתי עליהם, ונראה לי לא מתאים.

אם אומרים את שחושבים ישירות זה נשמע כזרקנות וזלזול.

אפשר לדבר בנעימות כעם כל בן אדם.

ולא לעשות הצגה של התלהבות.

זה לא פוגע - וגם לא גורם ל"אכזבה".

בין השואל לבת...

כי אצל בת קשה מאד לתפוס שיש בין "להיות נחמדה כרגיל", לבין "לשדר"..

אני חושב שאולי לבנים יותר קל פשוט "לנהל שיחה". כאילו זה איזה מכר..

שלבת בד"כ יותר קשה לא להחצין את הרגשות שלה,

או שהיא מחצינה ומשדרת את מה שהיא מרגישה, או שהיא ממש צריכה להתאמץ לשחק אותה שטוב לה.

לעומת גבר, שהוא פשוט ממשיך בשיחה כרגיל, בלי קשר למה שהוא מרגיש.

והוא הוסיף שבת לא יכולה להבין, איך גבר יכול להמשיך כרגיל כשלא טוב לו רגשית.

אבל אני ממש לא בטוח שההנחה שלו נכונה, ובוודאי בוודאי לא לכולם.

(אז אם מישהי מתכננת לתקוף - תתקפו אותו ולא אותי)

שלבת קשה יותר אולי להיות "פרווה"..

או להיראות "נחמדה", או שזה ישדר "שקוף" שלא נראה..

לא מכליל, אבל נדמה לי שזה ההבדל בין כתיבותיכם.

לא 1 ולא 2!!

3-להאמין שאולי יש פוטנציאל ולהתנהג בהתאם

(לא צריך להציג התלהבות מופרזת אבל כן שתהיה נחמדות והתעניינות)

מניסיון,אסור לשפוט לפי הרושם הראשוני

קרה לי פעם שב20 השניות הראשונות הרגשתי שזה פשוט לא

בהבזק של רגע החלטתי שאני נותנת צאנס

וזה בהחלט היה שווה את זה

בסוף לא התאים לשתינו מסיבות אחרות

אבל המסקנה נשארה:לתת הזדמנות אמיתית

להתגבר על הסטיגמה הראשונית

זה קשה,קשה אבל אפשרי

ועוד טעות נפוצה

שלפעמים במקום לנסות להכיר את האדם באמת

ישר מקטלגים ומכניסים את עצמנו

לחשיבה מרובעת של מתאים\לא מתאים

בשביל להכיר באמת,צריך לצאת מהקופסה

אל האוויר הפתוח

צריך להיות נעים ואדיב,

אבל מעבר לזה, פשוט לתת לגוף לעשות את שלו.

לא צריך לשדר משהו במהלך הפגישה, וגם לא צריך להתאמץ לשחק אותה.

בסופו של דבר, מדובר על פגישה ראשונה. אז גם אם הייתה פגישה טובה מאד, לא חייבים לפתח יותר מדי ציפיות.

צריך להיות מנומסים, ולהתייחס יפה גם אם לא נראה מתאים,

משום כבוד לזולת, ושמי שעומד מולך לא יפגע,

למרות שבתקופת הדייטים בעוונותי, הייתה פעם אחת שאמרתי לבחור במקום שלא נראה לי שזה ילך בינינו,

אבל בפגישה אחרת למרות שבשנייה הראשונה ידעתי שזה לא מתאים, המשכתי לדייט של שעתיים, של הקשבה לבחור על ענייני צבא...

בכל אופן, עדיף להיות מנומס ולהתייחס יפה, ורק אחרי שנגמר הדייט להחזיר תשובה..

שונאת את אלו שמתחבטות שעות איך לביים את עצמן במידה והבחור לא נאה להן, איזה תנועות גוף ואלו הבעות פנים לעשות, זו חוצפה וקטנוניות שלא מובנות לי. 

חושבת שלא מתאים? תתנהגי כמו בן אדם. אמר משהו שלא אהבת? תעירי לו על זה, בלי כל מיני פרשנויות רגשיות פוגעות.

*תכלס, לבנים ולבנות כאחד*

איך גורמים לו לדבר?

ואם שניהם ביישנים? מתרגשים ולא מדברים.?

אם כי בטח יש גם בחורים ביישניים. לא יצא לי לפגוש בהם

לא אומרים לא אחרי פגישה ראשונה. כמעט בשום מצב, אלא אם כן זה משהו נוראי, שמשום מה לא עלית עליו בבירורים.

הכלל הוכיח את עצמו כשנפגשתי עם בעלי, כי המשכתי לפגישה שניה אך ורק בגלל הכלל הזה, על אף שהיה נראה לי לא קשור בעליל, והסוף היה טוב...

אבל איכשהו לא יישמתי, תמיד הייתה סיבה שנראתה מוצדקת

אבל הם חתכו... לא אני. למרות שהיה לי ברור שזה יסתיים מהר אז ב"ה לא אני ההייתי צריכה לעשות את זה..

לפעמים זה פשוט שלא מתאים.

אפשר להתרשם הרבה ממפגש אחד ואפשר לדעת אם זה לא זה..

כשיש התלבטות, אפילו קטנה, אז שווה להיפגש שוב.

להסביר לך את הכלל הזה, בהבנה שלולא הוא  - לא בטוח שהם היו קיימים (או יהיו, אם אורית ובעלה זוג צעיר)

העובדה היא שאת שומעת על מקרים שבהם לכאורה לאנשים "ברור" כבר על המפגש הראשון שזה לא זה, ומבחינתם הם באמת חותכים כבר בתוך המפגש - אבל מסיבה כלשהיא זה מתקדם לפגישה שנייה (אולי השדכן לחץ, אולי משפחה, או שלאותו אדם יש את הכלל של אורית...) - וזה נגמר בחתונה.

זה ממש לא המקרה הראשון ולא השני שאני שומע בסגנון, וזה אומר דרשני.

ואדרבא - "התלבטות אפילן קטנה" - מישהו שיש לו את הכלל הזה, יוצר את ההתלבטות בעצם הכלל, ואז תמיד ינסה להממשיך לפחות לדייט שני.

לעניות דעתי - כמעו כל דבר שאתה יכול לפסול עליו אחרי דייט אחד בלבד - היית אמור לגלות דבר כזה כבר בשלב הבירורים המקדימים (אולי לא בקשר-שניים הראשונים שלך כשאתה עעדיין לא "מנוסה", אבל כשאתה מתייצב כבר אתה יודע מה קריטי לברר) - ולכן לפי דעתי זאת, לפסול בדייט ראשון=חוסר בבירורים נכונים לפני הקשר. כי מה שלא ניתן לגלות בבירורים לפני, לעניות דעתי - הוא לא דבר כ"כ נחרץ שבשבילו כבר אחרי דייט ראשוני ביותר, אפשר לפסול.

אבל יש משהו שאני יכולה לראות רק בפגישה פנים אל פנים.

מבחינתי אני מבררת על הדברים שחשובים לי ואם משהו לא נשמע לי מתאים, אז לא נפגשת.

אבל הרבה פעמים (לצערי) באמת שהכל נשמע בסה"כ סבבה. אין לי שום סיבה שלא להיפגש עם הבחור על סמך הבירור.

אבל... בפגישה כל המילים האלה ששמעתי עליו-הופכים להיות אדם ממש.

אני כבר לא נפגשת עם תיאורים מילוליים, אלא עם אדם- עם המראה שלו, עם האינטראקציה בנינו...

אם אני חותכת אחרי דייט ראשון זה לא כי גיליתי משהו שלא סיפרו לי עליו, או איזה נתון שהבריח אותי.

זה כי פשוט הרגשתי (כן הרגשתי!) שאין לי קשר לבחור שמולי. שאנחנו לא שייכים אחד לשני. נקודה.

וזה פשוט לא דברים שיכולים להעביר לי בתיאור בטלפון! (כי הוא באמת שמח ורגיש ותורני ואחראי וכו' וכו'..)

(אגב, זה לא עובד הפוך. לפעמים פשוט סבבה או פושר ואני יחליט להמשיך.

אני לא מחפשת על דייט ראשון תחושה שזה זה.)

את הדברים הרציניים מבררים עוד קודם. ולכן לא אמור להיות משהו מטורף שלא ידענו עליו.

בפגישה ראשונה לדעתי כל אחד מגיע עם יותר מתח, הרבה רצון שיהיה טוב, ועצם הרצון הזה, החיובי מאד, עלול להשפיע על ההתרשמות שלנו אחד מהשני בפגישה, וגרום שההתרשמות לא תהיה מדויקת.

גם בלי קשר לזה, תנסו לחשוב כמה פעמים יצא לכם לראות מורה או מרצה בשיעור הראשון, ולצאת בתחושת "אוי לא...." שאח"כ מתבדית בהמשך ההכירות, ואפילו נהיה מאד טוב, או להיפך. זה מושפע מהמון דברים, כולל כל מיני זכרונות שיש לנו שמשפיעים על התפיסה הראשונית שלנו, בלי שנשים לב לזה...

אני חושבת שהכלל הזה נכון מאד, ויכול לעשות רק טוב. ההפסד - ללכת לעוד דייט לא מוצלח. הרווח יכול להיות חתונה...

למרות שהכלל נכון. ואין לך את הכוחות לקיים אותו, וה', אם הוא לא נתן לך כוחות לזה, כנראה שיפתח לך ממקום אחר. (בעז"ה בקרוב!) ה' לא מצפה ממנו משהו שלא בכוחות שלנו, 

אבל זה לא סותר שככלל, בכללי, זה נכון וחשוב.

זאת דעתי האישית לגמרי, אשמח אם היא תועיל, מכבדת כל דעה אחרת...

שאם הקב"ה גרם לי שאני לא ארצה לפגוש אותו יותר - אז כנראה שזה לא הזיווג.

אז אם אני אחד שיש לו תמיד סבלנות לתת צ'אנס - אז יכול להיות שהזיווג יגיע כמו שהגיע לך.

אבל אם אני אחד שאין לו הרבה סבלנות כשאין לי רצון להיפגש - אז הזיווג יגיע ממקום אחר.

(תלוי גם  לאיזה שיחות מגיעים במהלך הדייט, לפעמים נשארים ברמה הרדודה של תחביבים ו"מה עשיתי השבוע" אבל לפעמים מגיעים כבר במהלך הדייט הראשון לשיחות עמוקות יותר ואפשר לדעת אם זה הכיוון הכללי או שאין מצב...)

לדעתי, אחרי כל הפסיכולוגיה ולכל "הרשימות מכולת" ולכל הדמיונות...

יש את העניין הפשוט של "האם אני מעוניין להכיר את האדם מולי כמו שצריך בפגישה הראשונה?"

כי זה פשוט שבמידה וב-5 ד' הראשונות החלטת שזו לא המיועדת, נגמרה הפגישה,

הפסקת לבדוק באמת, הפסקת להתייחס ברצינות ואתה בהחלט פוגע בצד השני, כי תרצה או לא היא מרגישה את זה. ...(" כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם )

לי יש כלל בדייטים: שאתה בדייט, תהיה שם לגמרי, אל תשפוט ואל תחליט, תקשיב  למכלול הדברים... בסיום הדייט רק אז לגבש דעה... ולא לקבל אמירות מהצד השני ולהסיק שאני מבין למה היא התכוונה, לשאול.

חוצמזה,בחיים כמעט לא קורה ש2 יהיו ביישנים באותה מידה

ברגע שמישהו רואה שגם השני נבוך\מתבייש-

זה כבר מוריד לו את מפלס הביישנות ב-50% לפחות

מאד נהנתי! וגם שידרה הרבה התפעלות ומחמאות.

ובסוף אמרה לא. הייתי יותר מופתע מאשר מאוכזב

אבל ברור לי שככה לא מתנהגים.

לשדר בכוונה שכן ובסוף להגיד לא.

מצד שני לא צריך לשדר לא.

אפשר להתנהג רגיל והשני יבין מה שיבין

בציבור הזה אני חושבת שזה יהיה פחות מקובל ויתקבל פחות טוב אצל בנות שזה הסגנון שלהן.

בציבורים כאלו כנראה יעדיפו לשלוח התעניינות דרך צד שלישי.

אם היית מדבר על שמחת בית השואבה במחניים, זה כנראה היה הרבה יותר מקובל ולגיטימי (שמעתי, שיש בנים ממחניים שקובעים חברותא עם בנות ממגדל עוז, ואז בטח העניינים יכולים להתגלגל, למרות שזו לא המטרה המוצהרת...)

התביישתי מאוד וגם חשבתי למה שהוא יגיד לי כן?

זה היה שיעור תורה הוא היה נראה בחור טוב

נעלבתי שהוא בעצמו לא פנה אלי חח זהו.. נראלי היה לא שייך לפנות אליו

רק כדאי לקחת בחשבון שגם הגברים יכולים לפעמים לחשוש מדחייה(שלא לדבר על האווירה הרווחת בה נסיון חיזור תמים יכול בקלות להיחוות כ"הטרדה").

אני בעד שבחורה שבחור מוצא חן בעיניה, לא תחשוש לעשות את הצעד הראשון (אפשר גם דרך מישהו שלישי, אם חשוב לי שאת הדינמיקה בפועל, יוביל בהתחלה הבחור).

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

אני לא בוחר את כל התמונות שמועברים לראשי אבל ספציפית זו בחרתי.

העיקר זה הגיל שלה, אולי לא מתאים לך מישהי בת 19 אבל אני חושב שהפרש הגילאים הוא משהו שלא תייחסו לו חשיבות כשתמשיכו בקשר.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

לפנות לראשת אולפנה ולומר לה זה הסגנון שאני מחפש ואיך אני מכיר בוגרות שלכן? (או כל ניסוח כזה או אחר?)

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך