אמא ואבא.

בטח תופתעו לקרוא את המכתב הזה, ואני מניח שכשתסיימו אותו תהיו נסערים לפחות כמוני, בזמן שאני כותב לכם אותו. אבל פשוט לא יכולתי להגיד לכם את זה בפנים, כי גם ככה כל הסיפור הזה כל כך קשה לי, וכמו שאני מכיר את עצמי, איך שהייתי רואה את הצער על הפנים שלך, אמא, הייתי חוזר בי מההחלטה שקבלתי, שעלתה לי כל כך הרבה ובא הביתה, ואני...פשוט לא יכול להרשות לעצמי ליפול עוד פעם.

לא יכול...

אתמול בלילה, כשדיברתם איתי, שאלתם אותי אם יש לי איפה לישון בפנימייה של הישיבה כי כולם חוזרים הביתה. ואת שאלת בקול הדואג שלך 'איפה תאכל?' ו'אתה בטוח שזה בסדר, להישאר שם לבד?' וגם כשניסיתי לגייס את מיטב כישורי המשחק שלי, ולשקר לכם: 'נו מה, אני ילד קטן?! אתם יודעים שזה בסדר גמור', לא ממש קניתם את זה, ואת אמא, עם החושים שלך התעקשת שוב: 'אתה בטוח שזה באמת בסדר?'

ואני המשכתי במשחק הזה, יודע שאת יודעת שעל אמא אי אפשר לעבוד.

אבל זה קרה לפני שבועיים ואני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר להמשיך עם זה. אז רק רציתי לספר לכם הכול, מה בדיוק עובר עליי בתקופה האחרונה. אני יודע שזה הולך להכאיב לכם, אבל אני מקווה שתבינו אותי, כי פשוט לא הייתה לי דרך אחרת.

אז קודם כל הורים שלי, לא! לא טוב לי וגם אף אחד מהחבר'ה שלי לא נשאר כאן בפנימייה, כולם חזרו הביתה.

אני משתדל להגיע לכאן כמה שיותר מאוחר, נכנס לחדר מיציאת החירום שנשארה פתוחה, מתפלל לקב"ה שלא אתקל במסדרון החשוך באיזה הומלס או השד יודע מה. חי כבר שבועיים על פרוסות לחם שחור וממרח שוקולד, זכר לכסף שנשאר לי מעבודות הניקיון של פסח.

אתם בטח לא מבינים למה אני מעולל את זה לעצמי, מה קרה לי, ואיזה מחשבות מזוכיסטיות נכנסו לי לראש.

אז זהו, שדווקא בגלל שנמאס לי כבר להכאיב לעצמי כל כך, דווקא בגלל שכבר אין לי כוח לקום בבוקר ולגלות כל פעם מחדש שלכאב אין גבול, ושזו הרגשה מפחידה לגלות שהאדם שאתה הכי שונא בעולם, הכי בז לו ומרחם עליו, הבבואה שלו משתקפת מולך במראה. דווקא בגלל זה החלטתי לא לחזור הביתה.

אני מדבר על האינטרנט!

הדבר הזה שהפך אותי מהמדריך ה'דוס' והחגו'מט של הסניף, מהבחור האידיאלי שכל הישיבות התיכוניות התחרו עליו, לשבר כלי. נבוך, מתוסכל, מפוחד. שאם פעם מיקד את כל הכישרונות שלו בחציית תעלות וגמיעת אוקיינוסים, היום הוא מתפלל לקב"ה רק שלא יטבע...

שלא תבינו לא נכון, אתם הורים נפלאים ואני אוהב אתכם, אבל באותה נשימה אני בטוח שאם רק הייתם יודעים כמה אני סובל, כמה פעמים ביום אני מתפלל לקב"ה שיעשה כבר משהו ויפסיק את זה, כמה שרע לי עכשיו בלילה כשאני כותב לכם את המכתב הזה, וגם הבטן שלי לא מפסיקה להרעיש...אז אולי הייתם עושים כבר משהו.

באמת שניסיתי הכול, הכול, כדי לא ליפול! לא לטמא ת'נשמה שלי עם הגהינום הזה, אבל הסיפור הזה פשוט חוזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם:

הולך לישיבה, נמצא עם החבר'ה שלי, משם לסניף, מדליק את הפתיליות התמימות של החניכים שלי, בעבודת ה', באמונה, לומד גמרא בעיון, שוקע במתיקות של העולם הבא, מקשיב איך שהנשמה שלי שרה, טוב לה, טוב לי, לא רוצה שזה ייפסק. ואז בדרך הביתה, עם כל הטוהר שהצלחתי להשיג בישיבה, עם כל החיים של החיים, מתחיל להריח את הריקבון, את היצר שמחייך אליי ולוחש לי לבוא ולשרוף את כל העולם הבא והזה שלי, את כל מה שכל כך התאמצתי בכל כך הרבה תפילות ודמעות לקנות, את כל מה ששווה זהב, את הכול לנפץ ב...לחיצה אחת קטנה על עכבר.

בהתחלה עוד ניסיתי להילחם.
באמת.

והנשמה שלי?

בוכה, זועקת, נשברת, מובסת, מושפלת...

לא! אסור לך! אתה יודע בסוף מה תרגיש אחר כך! וזה גם לא בדיוק הולך להרבות זכויות בשמיים לסבתא שלך ששוכבת חולה וכל כך רצתה להיות בחתונה שלך, ועכשיו אתה מקריב הכול בשביל הגועל נפש הזה?

ואז אני מרגיש את הלב דופק יותר ויותר חזק, ומלאכי חבלה שחורים שועטים אלי משמיים, אוחזים ביד שלי, לוחצים על העכבר ו'ברוך הבא לגהינום'. ואני מרגיש איך שאני נקבר חיים...

וכל התפילות שהתפללתי כל כך בכוונה, כל המראות של תפילת נעילה ביום כיפור, איך שבכיתי 'אמת מה נהדר היה מראה כהן' עטוף בטלית למרות שאני עדיין רווק כדי שאף אחד מלבד אבאל'ה שבשמיים לא יראה כמה כאב לי, על חורבן הבית, שלי, של כולם....

כמה רציתי, כמה התפללתי, בבקשה ריבונו של עולם תעזור לי, אסור לי ליפול!!! איך אני אראה את הפרצוף שלי לחניכים שלי? איך אני אראה את הפרצוף שלי בפניך? איך אני אסתכל במראה?

ו...כלום. כאילו שננפחה בעכבר שמתחת לידיים שלי נשמה מקוללת ופתאום הוא קיבל חיים משל עצמו. מהר, להספיק, להרוס, לטמא, לנתץ, לשרוף. הכול, כאן, עכשיו. תביא לי הכול!!!

ואני מרגיש איך שהוא נכנס בתוכי, מנפץ לאלף ואחד רסיסים את החלומות הכי טהורים שלי, עמוקים שלי, שכל כך רציתי. מחורר לי ת'לב, צובע אותו מכחול של ים לשחור של בית קברות. ובסוף חוזר לסיבוב נוסף, משחית גם את מעט הכבוד שעוד נשאר לי. מצליב אותי לשאול תחתית.

וככה זה נמשך כבר כמה שנים. ואתם, אבא ואמא יקרים, לא ממש הבחנתם. גם לא כשאמא שאלה אותי למה אני הולך כל כך הרבה פעמים למקווה, מנסה לשווא להתמרק ממראות של תועבת מצרים שלא יטביעו לי את הסוגיה של 'האיש מקדש'. אבל זה לא עוזר לי. כל פעם הם מציפים אותי מחדש, מפוררים לי הרים וגבעות של סברות לפירורים קטנים וחרוכים, שנהפכים לכדי פה בצורת דף גמרא שצועק עליי: 'איך, חתיכת צבוע! איך אתה לא מתבייש בכלל לגעת בי?!'

ואז הגעתי לסניף, בטוח שגם החניכים שלי יצעקו עליי. יראו את האות קין הזו, של המדריך שכולם חושבים שהוא דוס, ורק הוא והקב"ה (מזל באמת) יודעים שהוא פוגם בעיניים שלו ועושה הרבה מאוד רעש בשמיים ולא מהסיבות הנכונות...

ואני נעמד מולם וחושב לעצמי: 'אלוקים! על מה לעזאזל אני אדבר איתם ומי אני בכלל שאתן להם פעולה על הנושאים האלו?!'

על בינו לבינה, או אולי על זה שכדאי להם לשמור על העיניים שלהם כי יש בחוץ הרבה מאוד זבל, תאמינו לי, אני יודע את זה מצוין, באמת, רק אתמול ראיתי...

ואז אמא מגיע תמר. המדריכה של הבנות. הבת שסיפרתי לך כבר בכיתה ח' כמה שאני יודע שזה טיפשי כי אנחנו לא בגיל המתאים אבל היא פשוט נראית לי כזו צדיקה, תמימה כזו...וגם, טוב נו, יפה... שאני מוכן לחכות לה...

ותמר יושבת מולי בישב"ץ, ואני מסתכל עליה ובמקום לראות את תמר, זו שתמיד התפללתי לקב"ה שתהיה אשתי, אני רואה, ידיים, רגליים, ראש, ושיער... והחלום שלי, האישה שחשבתי שתמיד רציתי להיות יותר טוב כדי שאני אהיה ראוי לה, נהפכה לי מחלום של שלמות בעבודת ה' ל....גוף, חלקים של גוף. ובא לי להקיא, ולצעוק חזק חזק, ולבכות לקב"ה: "תראה, אלוקים שלי, תראה מה קרה לי? נהפכתי מנשמה לבהמה....'.

ואחרי כל התקופה הזו, אחרי שכבר חודשים אני ככה, רציתי לקפוץ לראות מה שלום סבתא, כי אתם יודעים כמה שהיא התפללה עליי ואמרה לי ש'כל מה שהיא רוצה בחיים זה לזכות להיות בחתונה שלי', והגעתי לבית שלה שכבר הרבה זמן לא הייתי בו וראיתי אותה שוכבת, כל כך מצומקת, והרגשתי איך שכל העולם קופא, והלב שלי הפסיק לנשום, כי סבתא שלי, שכל כך אהבתי, עם החיוך הנצחי והעיניים הטובות, האצילות האלו. הסבתא הזו נעלמה, דעכה לי בזמן שטימאתי עצמי לדעת. ועכשיו אני יושב מולה, חסר אונים. כל כך חסר אונים, לא יכול לעשות כלום מלבד ללטף לה ת'יד ולהזכיר את השם שלי בשקט מתוך תקווה שאולי זה יעשה לה משהו כמו פעם, כשהיא עוד הייתה סבתא שלי והייתי מפתיע אותה בפרחים והיא הייתה מביאה לי את המבט הזה, השובב, שגרם לי להרגיש הכי מיוחד שבעולם....

ועכשיו אבא ואמא, הכול ניגמר, החלומות של ההדרכה שלי, והחלום שתמר אולי תהיה יום אחד אשתי, והאהבה שלי לגמרא, וסבתא....הכול נשרף לי וכבה לי בגלל האינטרנט הזה...

אז אבא ואמא, כמו שעכשיו אתם מבינים, זה לא קשור ל'דברים של דוסים, כל החומרות האלו שאתה בא איתם עכשיו הביתה מהישיבה שלך, מה נראה לך שכל הבית צריך לסבול בגללך? תתמודד, כמו כולם!'

כי אני באמת ניסיתי להתמודד, אבל אני פשוט לא יכול.

אני בגיל שהכול כל כך נפיץ, וכל דבר קטן יכול להדליק הכול. ואני באמת משתדל, אבל די! אין לי כבר כוח, באמת שלא. ורק הקב"ה יודע כמה שזה נכון, הוא והאבנים של הכותל...

אני גם לא יכול להגיד לכם מה לעשות, כי זה הבית שלכם אבל האפשרות היחידה שאני אוכל לחזור הביתה, היא רק אם תואילו בבקשה לשים לי חסימה לאינטרנט הזה או להעיף אותו בכלל מהבית. כי אני פשוט לא יכול יותר להרשות לעצמי ליפול יותר ...ואני כבר שבועיים יושב פה...

ואמא...קר לי ואני גם רעב....

אז מקווה שעכשיו אולי תבינו אותי קצת יותר, ובאמת תדעו שאני מתכוון לכל מילה שאמרתי, כי זה באמת קשה לי, לחיות כאן לבד. אבל ליפול, הורים יקרים ואהובים שלי, ליפול קשה לי יותר...

אוהב אתכם תמיד

אני