גרם לי ולמי ששוחחתי איתו

לחששות שמא בכך כל העניין

נעשה מגזרי ולא כלל ישראלי...

וזו המציאות

יש סקרים, ויש עובדות, שרוב הנוכחים בעצרת היו שומרי מצוות, ולא משנה הכמה וכמה שאת מכירה (ואני גם, תאמיני לי...) אבל מה עם אלו שאנו לא מכירים?.. אז חלק מהם באו, וחלק לא, אבל חלק גדול מהם לא, ואין מה לסנן את המציאות הזו מ"אצלי" לאחרים... ממה שכן אפשר להימנע זה מלהדגיש את זה ולהפוך את זה לגורם/תוצאה/תופעה או כל מיני תיאוריות הזויות שלא מועילות לכלום חוץ מלפילוג בעם.

אופי מאוד מאוד דתי ואמוני (ב"ה).

לי ולרוב המגיעים היה בטח מאוד נוח עם האוירה הזו,

לא לכל חילוני זה כזה נוח.

ראיתי בשידור חי שאברי גלעד ציין את השתתפות תנועות הנוער מכל הזרמים (החרדי לא היה שם, נו טוב הוא כבר לא נקרא זרם, הוא מיעוט;) בכל אופן, הוא אמר כמה שזה יפה ונפלא, זה קיים, אחדות צריכה להיות, ואופי דתי/חילוני או כל דבר אחר לא אמור למנוע מאדם מלהשתתף בעצרת אידיאולוגית/רגשית או לא משנה מה זה היה.

זכותו של אדם בעל בחירה להימנע מלהשתתף בגלל האופי הדתי, אבל וודאי וברור לכולנו שזה לא מצב אידיאלי וזה לא מחמיא לאף אחד, וזו קטנוניות שמקבלת מראה מגוחך בדיוק מהסיבה שאנחנו כאן מקיבוץ גלויות וכולנו שונים אבל עם אחד וכו' וכו', אברי גלעד הוא דוג' חיה ליהודי שלם, גם ללא שמירת תומ"צ, ואיך שהוא מרגיש עם ה"אופי הדתי" כך כל העם היהודי צריך להרגיש כלפי האופי ה"דתי" או ה"אטאיסטי" מנגד

אלא שיער צבוע, גם אז היינו רואים רוב כזה של דתיים?

אם היא היתה חרדית והנואמים היו ראשי ישיבות,

זו גם היתה תמונת המצב?

ואני עונה: זו אכן תמונת המצב העגומה, בה רק המגזר שאליו משתייכת המשפחה הכואבת 'לוקח אחריות'.

זה לא מה שאמרתי שם? בעצם?

גם כולם היו איתם. התפללו וכו'.

לגבי "עצרת", זו באמת שאלה מה היה קורה. אני מניח שבכל מקרה, חבר'ה "משלנו" היו מגיעים (דוגמה: אם היתה עצרת למען גלעד שליט, שלא כרוכה בשחרור מחבלים).

לא נמנה על מחנה הכיפות הסרוגות, ועם כל זאת ראיתי דאגה עצומה ו'לקיחת אחריות' שאין כמותה. אברי גם אמר משהו כמו חבל שרק בעיתות כאלו אנחנו שמים לב שיש בינינו ציבור ענק ומדהים... אני באמת חושבת שהציונות הדתית מתאפיינת בלקיחת אחריות כוללת על גורלו של עם ישראל

שבלי קשר לאיזה מגזר,

אנחנו רוצים להיות שותפים בשעות הקשות (חלילה)

של אחינו.

אלא מה,

הזמן והחיים שממשיכים והריחוק הפיזי והמנטלי -

כל אלה מאתגרים אותנו בלייצר את רגשות ההזדהות

ולהביאן לידי מעשה.

לא היו מביאים לא היו שמים לב.

אבל הדירו את תלמידי הישיבה שהחטופים למדו בה(שעד כמה שידוע לי הם לא שומעים שירת נשים)

אבל צודק, גם לי לא ברור למה היו חייבים להביא את הסלבית הדבילית הזו ששרה כמו עז, מילא היו מביאים את קרן פלס

אבל מה רע בזה שזה אופי דתי?

אנחנו יהודים, הדת היא דרך החיים שלנו!

ב"ה! זה האידיאל!

עצוב שזה לא מתאים לכולם, כי הם לא יודעים שהם צריכים לשמור תו"מ..

(ואני לא שואלת אותך ספציפית)

זו עצרת של דוסים אבל בגלל מירי מסיקה החרדים ידעו תמיד לומר "אפילו בעצרת לשחרור שלושת החטופים הייתה שירת נשים"

לא סתם העצרת היתה בכותרת הראשית

של כל אתרי החדשות

אבל להגיע לעצרת כשיש לה צביון

שהוא מאוד מגזרי, בביטוים, במסרים וכו'

אז זה מאתגר יותר להגיע אליה.

(אתגר שכדבריך, לא מעט אכן הגיעו

ועמדו בו)

וטעיתי

יותם זמרי,

איש פרסום תל אביבי שכותב בפייסבוק

ואוהב מונדיאל, וזה ממש בלשון המעטה -

החליט שהוא מוותר על אחד הרגעים

הכי דרמטיים שהיו עד עכשיו במונדיאל -

קם והולך לעצרת.

ראיתי אפילו קבוצת אריתראים עומדת עם שלטים.

ולא! אף אחד לא שילם להם עבור זה!

מנין לך?

זה מה שהעצרת הזאת הייתה

אולי אתם לא אבל מכיר כל כך הרבה מאד אנשים

שהגיעו אולי "גם" להזדהות

אבל בעיקר להנות

לא זאת המטרה שקיימת היום אצלנו בשביל להחזיר את החטופים

ובמקום זאת עמדו להזיע בהנאה יתרה ולבלות עם כוס פטל בכיכר!

וגם דרכי ההגעה והיציאה מהכיכר (כשהכבישים חסומים בכל האיזור)

בהחלט היו תענוג...

למענם

או לפחות מפגן מול קרית הממשלה

גם אם לא תסכימו עם בנדא, תסכימו איתי שיש הרבה אנשים שחושבים כמוהו שזה לא עוזר

אז לא נוכן לומר שזה שאנשים לא מגיעים נובע מזה שלא אכפת להם, הם פשוט חושבים שזה לא יעיל

בחיפושים של החיילים ובתפילות כל עם ישראל מצטרף, אין שום מגזר שלא אכפת לו

רק בעצרות כאלה יש כאלה שלא יגיעו

כי הם פשוט חושבים שה לא יועיל, לא כי זה לא מהמגזר שלהם

עם ישראל משחרר אותם

וכדאי שעם ישראל יזכור את החטופים

וכדאי להזכיר לו אותם

מש"ל

אבל תקבל את זה שהרבה אנשים חושבים שאין בזה תועלת

גם אם אתה לא חושב כך - אתה יכול להניח שמי שלא בא לעצרת כנראה זה היה השיקול שלו

את הציבור

בחשבון של היחיד אתה כמובן צודק

אבל אם אתה לא רוצה להישאר רק עם היחיד הזה

שזוכר לסיים ספרי תהילים -

כדאי לעשות משהו קצת מיוחד.

כמה ספרי תהלים סיימו בשבוע הראשון?

וכמה בשבוע החולף?

ישנה תחושה שמסתובבים סחור סחור סביב אותו מעגל של שירה ותפילה.

אבל מה הלאה?

מה יועילו השירים והזמירות סביב הנושא יותר משכבר עשו?

לחזק את המשפחות? המשפחות יחוזקו כשהילדים שלהם יהיו איתם,

ולא כשנשיר בעצרות המוניות שוב ושוב.

החטיפה היא דבר לאומי! היא לא דבר פרטי! יש בה אמירה.

לכן גם העשייה צריכה להיות בהתאם.

אילו העצרת הזו הייתה מנווטת לעשייה, והיה מגיע מספר כל כך גדול של אנשים כמו שם,

הרווח היה גדול הרבה יותר. מתפללת לקב"ה שיזכה אותי לעשות משהו, ולו קטן, במסגרת היכולות שלי בעבורם..

לא הבנתי - זה לא הועיל כלל? זה הזיק?

ולאיזו עשיה אתם מכוונים?

שנרוץ כולנו כמו רמבו עם סכין בשיניים ונחלץ את החטופים?

מה ביכולתנו לעשות?

זה פשוט לא הועיל..

החטיפה היא אמירה לאומית.

יש פה אמירה של האויב שידו על העליונה.

האם קידמנו בזה משהו לשחרורם של הילדים?..האם הובהרה עמדתנו לאויב ברמה מקדמת?

לטעמי אנחנו מפספסים את הנקודה העיקרית. תפילה או שירה זה דבר יפה, וחשוב 

אבל לא רק על זה אפשר לסמוך. כשהאויב מכריז מלחמה- צריך לנהוג בהתאם לחוקיה של מלחמה

האם כל מעשה ומאמץ צריך להיות מכוון רק

אל הנקודה העיקרית?

מה אני כפרט לדעתך יכול לתרום במישור

של הנקודה העיקרית?

ואם אני לא יכול לתרום שם -

לא שייך שאתרום במישורים בהם אני כן יכול?

ואם אני יכול לתרום בשניהם?

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.

בעבר הייתי עונה בוודאי

היום אני מסתכלת אחרת

קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם

וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים

זה מצד אחד

מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..

כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.

כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח

לא שמישהו שאל אותי קודם

אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר

אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.

זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.

הגדרה טובה

כשההתנגדות יורדת

גם הציפייה יותר מותאמת

קושי צפוי הוא יותר קל

איך את מגדירה את זה?

זה קושי שחוזר על עצמו

אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים

ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם

אם זה קושי חדש

זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר 

אי אז בגיל 30 וקצת.

זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.

זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.

Stand a little taller

Doesn't mean I'm lonely when I'm alone

What doesn't kill you makes a fighter

Footsteps even lighter

Doesn't mean I'm over cause you're gone

מה שלא הורג אותך - מחשל אותך.

מה שהורג אותך - מחשל את אמא שלך.

מה שהורג את אמא שלך - נותן לך שבוע "מיוחדת"...

נ.ב. הומור שחור זה מנגנון הישרדות אנושי.

יש כאלה שהייתי מוותרת

ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם

עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…

כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.

כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד. 

לכתחילא כן

כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי

הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)

בדיעבד חלקם לא

כיון שזה  חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי

והביא אותי למי שאני כיום

על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)

הייתי מוותרת

בבחינת "לא הם ולא שכרם"

אבל

בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה

ובזכותם אני מי שאני

אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.

ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-

בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].

בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.

אני? לכתחילה? הייתי מוותר.

אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!

אבל אני מניחה שזה כי עוד לא מיציתי את הטוב מהם. התועלת שהיתה בהם עוד לא נגלתה לי. מקווה שמתישהו בהמשך אבין שלא הייתי מוותרת עליהם.

מסופר כי לאחר מאסרו המפורסם בשנת תרפ"ז (שלזכרו נקבע חג הגאולה יב-יג תמוז), שאלו את הרבי הריי"ץ לתחושתו לאחר כל מסכת הייסורים שעברו עליו, והשיב:

"אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

אני חושבת שהקשיים הפכו אותי לאישה טובה יותר, עם יותר איכפתיות ותשומת לב לאחרים ולקשיים שלהם.

אבל, אני חייבת לציין שהקשיים שלי לא היו קשים כמו שהיו יכולים להיות בנסיבות אחרות, והייתי עם הרבה תמיכה מסביב.

גם בעבר,ברור

גם הנוכחיים.