שוב משהו ארוך מהרגיל פה... מקווה שיהיה לכם כח, נכתב מזמן למעשה...

**********************************************************************************************************************************

עכשיו, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי ילד בן שש והוא נכנס אל הבר של אבי.           
מעיל בצבע בז', עבה, כיסה את כולו, פרווה אפורה הייתה בצדו הפנימי של המעיל.

"בירה בבקשה, מהחבית." הוא אמר, חיוך קטן על שפתיו, כשהוא מחזיק בכסף בידו. שני אקדחים, "משכיני שלום", נחו מבהיקים על
מותניו, את כל כספו השקיע בשני אלו, הכסף הבהיק באפלולית הבר. מספר מטבעות הונחו על השולחן כשהונחה הכוס המלאה, ואבי
לקח אותן, נושך אותן בהיסח הדעת, כמתוך הרגל. בזמן ששהיתי בבר, שיחקתי עם כדור מתכת, הוא היה יפיפה, המתכת הבוהקת
הייתה בצורת עיגול מושלם וחלק, פיתוח כסף עדין היה עליו, אך הוא היה חלקלק כשם שהיה יפה. איבדתי את אחיזתי לשנייה והכדור
נפל והתגלגל עד אליו, והוא, התכופף והרים אותו, מושיט אליי את הכדור.
"קח אותו, הוא שלך" הוא אמר, פניו הצעירות מחייכות אליי. לא חשבתי על דבר, ברחתי אל מאחורי הדלפק, החוק הראשון

שלמדתי בבר היה ברור- אל תדבר עם זרים.

"אתה!" נשמעה הצעקה לפתע, הבטתי אל צדו השני של הדלפק, שני אנשים עמדו בדלת, הם החזיקו את אקדחיהם והסתכלו לכיוונו

של אבי, מסמנים אותו במבטם, "עכשיו, בר-מן, תן לנו את הכסף. את כל הכסף!"
אבי נשאר קר רוח, כשעבר אל מאחורי הדלפק והוציא את הכסף. הם התקרבו לאיטם.

לפתע נשמע קולו של הבחור שוב "יש לכם בעיה רבותיי?" הוא שאל, כאילו כדי לפתוח שיחה,

"לא. אבל לך תהיה אם לא תהיה בשקט" ענה אחד מהם, שני רעמים חזקים נשמעו, לא הצלחתי להסיט את מבטי מהמחזה,
שתי הדמויות נפלו לרצפה, אקדחיו של הצעיר היו בידיו, עשן דק עלה מהם.

באותה תקופה למדתי לראשונה, שכאן, זו היא המשמעות של שלום.

הפעם השנייה שראיתי אותו הייתה לאחר שנים. הייתי צעיר, מאסתי בחיי הקטנים ורציתי לצאת לחפש את מזלי בעולם.
את רוב חסכונותיי הוצאתי על שני אקדחיי 0.38 של סמית' וסון, ובכסף שנשאר לי קניתי את כרטיס היציאה שלי מהעיירה הקטנה.
כשישבתי בבר בעיר הגדולה, לוגם את הנוזל החם לאחר רכיבה ממושכת, הוא נכנס. מעילו היה דהוי, הפרווה התכהתה, שני "משכיני
השלום" נחו על מותניו והברק שלהם כבר נאבד ממזמן, אך דבר אחד צד את עיני, כדור כסף חלקלק שהקפיץ בידו, כמתוך הרגל ישן.

"בירה. מהחבית" הוא אמר, קולו עמוק וחסר סבלנות, אקדחיו מונחים על ירכיו כמו אזהרה, אזכור למה שיכל לעשות במידה והיה

רוצה. הגבר שאייש את הבר מיהר להביא לו את הכוס, האחת הגדולה והנקייה ביותר שנמצאה המטבח, מלאה עד קצה בבירה

מהבילה. הכסף הונח על הדלפק, ונלקח במהירות, הייתה זו הפעם הראשונה שלא ראיתי אדם נושך את המטבעות שקיבל.

הוא לגם לאיטו, מתענג על המשקה, הבטתי בו שוב ושוב ועם כל פעם הרגשתי בטוח יותר בכך שזיהיתי אותו. כשהכוס שלו התרוקנה

לחלוטין הוא קם, הסתובב וצעק לאוויר "אני צריך אדם שיכול לירות באקדח. עבודה קלה."  ידעתי שזו ההזדמנות שלי להשיג עבודה

ולכן נעמדתי ועניתי "אני, יכול לירות באקדח", הוא הסתכל עלי בחצי מבט, "אם אתה רוצה, זו העבודה שלך." וכך זה היה- זו הייתה

העבודה הראשונה שלי, רכבתי עם שיירה של חיות משא לכיוון ההרים וחזרה, ללא שום תקרית, ללא שום ירייה. לא קיבלתי כסף רב,

אך השגתי שם ולא חסרה לי עבודה. במשך השנים שלאחר מכן, השמועות אודותיו התרוצצו, אך כולן שיבחו את מזלו. הוא תפס את

אחד הפושעים הגדולים ביותר.

לאחר שנים בבר אפל, לאחר שכבר הספקתי להביט בעיניו של המוות כמה פעמים, הוא נכנס שוב, מעילו חסר צבע ופרוותו שחורה,

המעיל כיסה את כולו. הסתכלתי עליו בחצי מבט, זיהיתי אותו כמו שכולם זיהו אותו- המעיל  והקפצת הכדור. לא הבנתי אותו, מסיבה

שהייתה ידועה רק לו, הוא הסתובב עם המעיל הזה, תמיד. גם עכשיו, באמצע הקיץ, המעיל הדוהה הקיף אותו. הוא נכנס לבר,

צולע,כסף קטן בידו, זקנו לא מגולח ושערו פרוע, אקדחיו נראו שחורים כמעט, אך מאיימים כמו שני נחשים קטלניים. שתי דמויות נכנסו,

אקדחיהן שלופים, "את הכסף! עכשיו!" הדמות הגבוה יותר צעקה, הבר-מן כבר הוציא את הכסף והניח אותו על הדלפק כשהוא מתחבא

מאחוריו. האיש בשחור הסתובב, אקדחיו נשלפים אחד אחרי השני, שלוש יריות הרעידו ושלוש דמויות נפלו.

ניגשתי אליו, אקדחיי מעלים עשן מהכדורים שנורו מהם, אחד מכל אחד. מעילו השחור נספג בדם סביב חור הכניסה. "אין מנוחה

לרודפי הצדק" הוא לחש לי בשניות האחרונות לחייו, כשהוא מניח בידי את "משכיני השלום".

כך ישבתי שם, מחזיק בידי שני "משכיני שלום", שולח רודף צדק למנוחת עולם ובוכה.

בוכה על כך- שכבר אין לנו ברירה, ובשבילנו זו משמעותו של שלום.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.