שוב משהו ארוך מהרגיל פה... מקווה שיהיה לכם כח, נכתב מזמן למעשה...
**********************************************************************************************************************************
עכשיו, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי ילד בן שש והוא נכנס אל הבר של אבי.
מעיל בצבע בז', עבה, כיסה את כולו, פרווה אפורה הייתה בצדו הפנימי של המעיל.
"בירה בבקשה, מהחבית." הוא אמר, חיוך קטן על שפתיו, כשהוא מחזיק בכסף בידו. שני אקדחים, "משכיני שלום", נחו מבהיקים על
מותניו, את כל כספו השקיע בשני אלו, הכסף הבהיק באפלולית הבר. מספר מטבעות הונחו על השולחן כשהונחה הכוס המלאה, ואבי
לקח אותן, נושך אותן בהיסח הדעת, כמתוך הרגל. בזמן ששהיתי בבר, שיחקתי עם כדור מתכת, הוא היה יפיפה, המתכת הבוהקת
הייתה בצורת עיגול מושלם וחלק, פיתוח כסף עדין היה עליו, אך הוא היה חלקלק כשם שהיה יפה. איבדתי את אחיזתי לשנייה והכדור
נפל והתגלגל עד אליו, והוא, התכופף והרים אותו, מושיט אליי את הכדור.
"קח אותו, הוא שלך" הוא אמר, פניו הצעירות מחייכות אליי. לא חשבתי על דבר, ברחתי אל מאחורי הדלפק, החוק הראשון
שלמדתי בבר היה ברור- אל תדבר עם זרים.
"אתה!" נשמעה הצעקה לפתע, הבטתי אל צדו השני של הדלפק, שני אנשים עמדו בדלת, הם החזיקו את אקדחיהם והסתכלו לכיוונו
של אבי, מסמנים אותו במבטם, "עכשיו, בר-מן, תן לנו את הכסף. את כל הכסף!"
אבי נשאר קר רוח, כשעבר אל מאחורי הדלפק והוציא את הכסף. הם התקרבו לאיטם.
לפתע נשמע קולו של הבחור שוב "יש לכם בעיה רבותיי?" הוא שאל, כאילו כדי לפתוח שיחה,
"לא. אבל לך תהיה אם לא תהיה בשקט" ענה אחד מהם, שני רעמים חזקים נשמעו, לא הצלחתי להסיט את מבטי מהמחזה,
שתי הדמויות נפלו לרצפה, אקדחיו של הצעיר היו בידיו, עשן דק עלה מהם.
באותה תקופה למדתי לראשונה, שכאן, זו היא המשמעות של שלום.
הפעם השנייה שראיתי אותו הייתה לאחר שנים. הייתי צעיר, מאסתי בחיי הקטנים ורציתי לצאת לחפש את מזלי בעולם.
את רוב חסכונותיי הוצאתי על שני אקדחיי 0.38 של סמית' וסון, ובכסף שנשאר לי קניתי את כרטיס היציאה שלי מהעיירה הקטנה.
כשישבתי בבר בעיר הגדולה, לוגם את הנוזל החם לאחר רכיבה ממושכת, הוא נכנס. מעילו היה דהוי, הפרווה התכהתה, שני "משכיני
השלום" נחו על מותניו והברק שלהם כבר נאבד ממזמן, אך דבר אחד צד את עיני, כדור כסף חלקלק שהקפיץ בידו, כמתוך הרגל ישן.
"בירה. מהחבית" הוא אמר, קולו עמוק וחסר סבלנות, אקדחיו מונחים על ירכיו כמו אזהרה, אזכור למה שיכל לעשות במידה והיה
רוצה. הגבר שאייש את הבר מיהר להביא לו את הכוס, האחת הגדולה והנקייה ביותר שנמצאה המטבח, מלאה עד קצה בבירה
מהבילה. הכסף הונח על הדלפק, ונלקח במהירות, הייתה זו הפעם הראשונה שלא ראיתי אדם נושך את המטבעות שקיבל.
הוא לגם לאיטו, מתענג על המשקה, הבטתי בו שוב ושוב ועם כל פעם הרגשתי בטוח יותר בכך שזיהיתי אותו. כשהכוס שלו התרוקנה
לחלוטין הוא קם, הסתובב וצעק לאוויר "אני צריך אדם שיכול לירות באקדח. עבודה קלה." ידעתי שזו ההזדמנות שלי להשיג עבודה
ולכן נעמדתי ועניתי "אני, יכול לירות באקדח", הוא הסתכל עלי בחצי מבט, "אם אתה רוצה, זו העבודה שלך." וכך זה היה- זו הייתה
העבודה הראשונה שלי, רכבתי עם שיירה של חיות משא לכיוון ההרים וחזרה, ללא שום תקרית, ללא שום ירייה. לא קיבלתי כסף רב,
אך השגתי שם ולא חסרה לי עבודה. במשך השנים שלאחר מכן, השמועות אודותיו התרוצצו, אך כולן שיבחו את מזלו. הוא תפס את
אחד הפושעים הגדולים ביותר.
לאחר שנים בבר אפל, לאחר שכבר הספקתי להביט בעיניו של המוות כמה פעמים, הוא נכנס שוב, מעילו חסר צבע ופרוותו שחורה,
המעיל כיסה את כולו. הסתכלתי עליו בחצי מבט, זיהיתי אותו כמו שכולם זיהו אותו- המעיל והקפצת הכדור. לא הבנתי אותו, מסיבה
שהייתה ידועה רק לו, הוא הסתובב עם המעיל הזה, תמיד. גם עכשיו, באמצע הקיץ, המעיל הדוהה הקיף אותו. הוא נכנס לבר,
צולע,כסף קטן בידו, זקנו לא מגולח ושערו פרוע, אקדחיו נראו שחורים כמעט, אך מאיימים כמו שני נחשים קטלניים. שתי דמויות נכנסו,
אקדחיהן שלופים, "את הכסף! עכשיו!" הדמות הגבוה יותר צעקה, הבר-מן כבר הוציא את הכסף והניח אותו על הדלפק כשהוא מתחבא
מאחוריו. האיש בשחור הסתובב, אקדחיו נשלפים אחד אחרי השני, שלוש יריות הרעידו ושלוש דמויות נפלו.
ניגשתי אליו, אקדחיי מעלים עשן מהכדורים שנורו מהם, אחד מכל אחד. מעילו השחור נספג בדם סביב חור הכניסה. "אין מנוחה
לרודפי הצדק" הוא לחש לי בשניות האחרונות לחייו, כשהוא מניח בידי את "משכיני השלום".
כך ישבתי שם, מחזיק בידי שני "משכיני שלום", שולח רודף צדק למנוחת עולם ובוכה.
בוכה על כך- שכבר אין לנו ברירה, ובשבילנו זו משמעותו של שלום.
