יוצאת עם בחור חמוד.
אחרי באמת הרבה הרבה קשרים שכלום אצלי לא זז הפעם הוא כן. יש בו משהו. משהו אחר.
מה שמציק לי זה עניין של המידות דווקא. [כן. אני יודעת שזה מה שהכי הכי חשוב ואין להתפשר.]
אנחנו שונים בהסתכלות שלנו על אנשים. זה בא לידי בטוי בהתנהלות מול כל מיני גורמים. אני הרבה יותר נוטה להתנהל בצורה שלא תביא לויכוחים. מיישרת פינות, מרגיעה את עצמי. הוא- הרבה יותר אסרטיבי. או לא מוצאת מילה אחרת. כאילו בשורה תחתונה אני בהחלט חושבת שהוא אדם טוב [גם כלפי. מרגישה את זה] אבל הרבה פעמים אנחנו מגיעים לשיחה בנושא הזה ומבינים כמה אנחנו שונים.
זה אפילו נניח ביחס לערבים. שאני לעולם לא אקלל אותם. כעם. כי הם בני אדם. הוא כן. [ועזבו עכשיו פוליטיקה.]
קצת קשה לי לתת דןגמאות האמת. אבל אולי אני מובנת גם ככה. זה נושא שלגמרי מדובר ביננו, הפער שקיים. ומצד אחד מאד מלחיץ אותי כי בסוף אני רוצה בית רגוע ושמח. בעז''ה. ומצד שני אני חושבת שאולי דווקא יתאים לי מישהו כזה, שונה ממני [כל עוד כמובן זה לא ברמה של כעס ועצבים.]
כל החיים שיננתי לעצמי שמה שאני צריכה זה רק אדם טוב. זהו. אבל אז יצאתי ויצאתי והבנתי שאני צריכה גם מישהו שקצת יאתגר אותי. והוא עושה את זה. הרף שלי מאד גבוה, ככה חברות אומרות, ואני עושה ממש עניין מכל מילה לא במקום. ומצד שני אולי אני צודקת? אולי באמת זאת סיבה לקום ולככת?
