ואז לא נשאר לנו למה להיות עצובים.

כי מאחר והכל מאיתו יתברך ממילא הכל לטובה, ואם הכל לטובה אז למה להתעצב מזה?

הצער היחיד שיכול להיות לנו, זה מתי שאנחנו לא מצליחים לתפוס את כל הטוב של ה'.. ואז גם כשבוכים, זה לא צריך להיות בכי של "ה' למה עשית את זה?" אלא "ה' למה אני לא מצליחה לראות את כל הטוב שיש במה שעשית לי עכשיו?"

משו כזה בערך.

אם אדם חי בידיעה שהכל הכל מה' יתברך שרוצה רק להייטיב איתנו וככ אוהב אותנו, הוא גם יחיה בביטחון ושמחה

שנזכההה

לדעתי זה אנושי ונצרך לפעמים להיות עצוב (לא לאבד את עצמך בתוך דיכאון אבל במידה מסוימת). הכול במידה. שמחה אמיתית מן הסתם נובעת ממקורות אמיתיים. המלצה שלי (זה עובד) לכתוב בדף דברים (אפילו הקטנים ביותר) שגורמים לך לשמוח, לחייך... ובזמן שקצת עצוב לקרוא וגם ליישם את מה שאפשר. (אגב, גם לחייך לעצמך מול המראה עוזר לפחות בעצב קל)

סותר עצבות כשקורה משהו רע. אנחנו בני אדם. גם האדם השמח ביותר- כשיקרה לו משהו רע הוא יתעצב. יהיה לו קשה..

אבל כשזה משהו שתלוי בי, באדם, לא נגיד משהו כמו שאדם נפטר, משהו שאני בעצמי עשיתי, ואז בגלל זה לא יודעת מה, אני כועסת על עצמי, אחרים כועסים עלי.. אז..איך לשמוח גם אז?

לא שמחה כזאת שאני ירקוד ויתלהב, שמחה אמיתית כזאת שיש תמיד. משהו כמו שחרסינה כתבה.

אוף, לא יודעת אם הבנתם אבל..

לדון לכף זכות, אם אני מבינה נכון מה שזכיתי ללמוד אתמול (עפ"י רבי נחמן מברסלב אם אני לא טועה.), זה לא לפרש דווקא את המעשה עצמו, לטוב, אלא למצוא באדם עצמו, שעשה, איזשהי נקודה טובה, אחת! למצוא בו טוב.  

ומתוך כך- להתרכז בטוב שבו.

ככל שיותר מתאמנים על זה- כך זה נעשה יותר קל בעזה"י למצוא ולראות טוב באחרים.

אם הדבר שהעציב אותך זה משהו ש"תלוי" בך, כפי שהגדרת- אז אולי תחשבי על משהו טוב בך, נקודה טובה בך,

ומתוך כך- תראי בך טוב, ולא רק את הדבר שהעציב אותך, ומתוך כך- בעזה"י תבואי לידי שמחה...?!

כי בטוח יש בך משהו טוב!! ןלא רק משהו אחד...

מקווה שהעולתי במשהו, גם אם לא הבנתי אותך.

שנזכה לראות רק טוב, בנו- ובאחרים, ולדון כל אדם לכף זכות.

ב"הצלחה.

אני מעלה הצעה למקרה שעשית משהו והתחרטת עליו אח"כ:

חשוב לא לשקוע מאד בעבר, מה שעשית-עשית, לא יועיל לחפור/לשקוע בייאוש/עצבות/נקיפות מצפון וכו'..

להתרכז בעתיד, ללמוד מטעויות, אם אפשר אז לתקן אבל בכל מצב ולדעת שכולנו בנ"א ומותר לטעות...

(גם אם זה לא מה שהתכוונת, אולי יועיל לאחרים כי לא מיקדת..) 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....