בשום נגיעה.. את דתיה ותבהירו לו חד משמעית. לא צריך לצעוק אבל להבהיר  שידע..

קודם תתלונני על הטרדה מינית תעשי לו פאדיחות עם אשתו 

לספר לבעלך ברור

לקרוע את הנבל לגזרים

בטח לספר לבעל.

באשה דרוזית הוא היה מעז לגעת?

את לא צריכה לדבר איתו , אלא לדבר עם בעלך.

ובעלך שיעשה מה שהוא מוצא לנכון.

בס"ד

קשה לי לייעץ, מבלי שמכירה אותך,

ולא יודעת אם נכון יותר שתבהירי לו בעצמך באסרטיביות שזה היה לא בסדר, ואת מצפה להתנצלות,

או שתבקשי מבעלך לשוחח איתו, (תלוי גם באופי הבעל..)

רק מחזקת אותך, מה שתחליטי שיהיה בהצלחה!

וזו פשוט הייתה חוצפה מצידו. באמת.

- מאוחר מדי. היא לא אשמה. זה מנגנון הגנה רגשי אוטומטי שקופץ, כמעט לכל אדם קשה לקלוט בזמן אמת שהוא מותקף. רק אחר כך מעכלים.

האמת היא שזה מנגנון עד כדי כך נפוץ, שהתוקפים ממש בונים עליו.

ועוד דבר שהם בונים עליו - מנגנון הגנה חברתי שנקרא "האשמת הקורבן". כפי שמודגם לעיל בדברייך. התוקפים יודעים שהם יכולים לישון בשקט, כי האוטומט של הרבה אנשים ששומעים על התקיפה יהיה להאשים את הנתקף ולא את התוקף.

הטוב ביותר, כמו שכתבו לך לעיל, הוא לשים את הדברים על השולחן בגלוי. חלילה לא ליצור סודות והסתרות בינך לבין בעלך. לפנות אליו שניכם ביחד ולומר בבירור שאין מצב לשום נגיעה.

אבל לא תמיד יש כוחות לעשות את הטוב ביותר, ואם כרגע את לא במקום הזה, לדעתי ההתייחסות המיידית הנדרשת היא לא לאפשר שום סיטואציה של מגע. לא לשוחח. לא להגיע אליהם. לא לפתוח את הדלת כשדופק. להסתובב ולחזור הביתה כשרואים אותו במדרגות. זה לא נעים לחיות ככה, אבל מניסיון (על רקע בעיות שכנים אחרות) - זה אפשרי (בעיקר שמדובר רק בכמה חודשים). ועדיף על פני האפשרות שיקרה יותר מזה חלילה.

וזו לא הכוונה. אני לא מאשימה אותך בכלל שהגבת ככה. זה *באמת* מנגנון הגנה נפוץ, להאשים מבלי משים את הקורבן. אני רק רוצה להציע לך להיות מודעת למה שהמנגנון הזה גורם: כשתוקף פוטנציאלי רואה שאישה מספרת על פגיעה ומקבלת תגובות תוהות / מאשימות (הגבול דק), זה נותן לו תחושת ביטחון למש את הפנטזיות שלו, לפגוע. כדאי להישמר מתגובות כאלה ולו רק בשביל זה - לא לתת לתוקפים פוטנציאליים (שמסתובבים פה, כמו בכל מקום) תחושה שאם הם יפגעו באישה, מי שיידרש להסברים תהיה היא ולא הם עצמם.

שהותקפה מינית ולא מבינה את זה?

חייבים לטפל בעבריין הזה

זה לא מוזר לו ולא נחשב התקפה מצידו.

היא צריכה להבהיר לו שמעשים כאלה לא מקובלים עליה,

ובזה נגמר הסיפור.

זה לגמרי לא תמים, והוא מנצל את העדינות והמבוכה שלה.

שתמנעי מלעשות דברים בגללו ובגלל נוכחותו.

זו הטרדה מינית לכל דבר ואפשר אף להתלונן במשטרה, הבעייה היא שנראה שיש לזה המשך מבחינתו ואת חייבת לעצור אותו או שאת תעשי זאת או בעלך או המשטרה, חוסר נעימות הוא אחד מהטריגרים הראשיים שבגללם נשים נמנעות מלדווח על פגיעה בגופן, הן במקומות עבודה, הן במשפחה והן בקרב שכנים.

אל תכנסי לסטטיסטיקה של נשים שנפגעות ולא מדווחות, אזרי כוח ועשי לזה סוף ואל תחכי שהוא יפגע בך שוב.

שאם תעצרי את ההתנהגות שלו ע"י פנייה למשטרה את תועילי גם לנשים אחרות שיתכן שהוא הטריד אותן וכן לנשים עתידיות שלא יוטרדו על-ידו.

זה שהוא אמר שהוא יודע שאת דתית

זה לא אומר שהוא יודע שזה אסור לך

או שאת לא רוצה בזה

יכול להיות שהוא רואה את זה כמחווה ידידותית אנושית פשוטה

וממש לא מעלה בדעתו שיש לך בעיה עם זה

(וגם לו יצוייר שהוא זומם להתקרב אלייך יותר,

דבר שהוא בהחלט ייתכן, אך לא מוכרח, 

מבחינת החוק החילוני אין עם זה שום בעיה

כל עוד את סבבה עם זה, ואם את לא, את צריכה להגיד!)

אז לפני שמתחילים לעשות הגזמות פה

שבעלך יפנה אליו, ויבהיר לו שהוא עשה 

משהו חמור, ושמעתה והלאה יתרחק ממך

ואם בעלך לא רוצה, את צריכה להגיד לו את זה בעצמך

אחרת, מניין לו לדעת?

כל מגע גופני ללא הסכמה מפורשת מראש נחשב עבירה פלילית. בפועל לא בהכרח יתייחסו לתלונה כזאת, אבל על הדף זה החוק.

 תמימים, רבים מהאנשים הללו עושים הפרד ומשול ונוגעים ומטרידים וכשאחת מתלוננת זה מרתיע ומי יודע אולי יש עליו כבר תלונות מהעבר???

אל תיגע בי!

בלי נחמדות.

לשמור על יותר דיסטנס ויחסים קרירים.

הוא בודק אותך, מה הגבולות שלך, ונהנה מזה שאת מובכת.

זה מגעיל, אין לך מה להתבייש ולהיות מובכת.

הוא זה שלא בסדר.

בגלל שאתם עוד מעט עוזבים- הדרוזי יודע שזמנו קצר, ולכן יתכן שיפעל שוב בקרוב.

לא עולה במדרגות בלי פלאפון מוכן ללחיצה על 100.

מידעת את הבעל. לא על הכל אולי(תלוי בבעל). אומרת לבעל שאת חוששת מהדרוזי ההוא כי הוא נתן לך טפיחת"עידוד".

הדלת נעולה תמיד.

תחשבי על עוד אפשרויות של מקומות שאת נמצאת לבד ותמנעי מהם לחלוטין.

לגבי הדרוזי ההוא- לא לאמר לו אפילו שלום בבנין.. בלי להתפדח.

וזה ככה באינסטיקט ראשוני, לא מידע מקצועי מה עושים בכזה מקרה.

תשבו ביחד, תחשבו איך ומה להגיד, כדי שמצד אחד הוא לא יהפוך להיות "אויב" אבל מצד שני שיבין שאין מצב להתקרב אלייך.

זה דבר אחד. דבר שני- אם איכשהוא יוצא לך לראות אותו אחרי השיחה הזו- תפגיני קרירות ועניניות.

שולחת חיבוק- הדברים האלה יכולים לטלטל אותנו מבפנים בצורה מאוד עמוקה...

החשש שלך מובן והגיוני.

אני יכולה לספר לך מנסיוני,

כן, קרה לי מקרה כמו שאת מתארת עם מכר.

גם אני השתתקתי כשזה קרה,

אך הכנתי את עצמי ל'פעם הבאה' כי היה לי ברור שזה יגיע.

וכשזה הגיע כן אמרתי בתקיפות : 'אל תיגע בי'

ומאז הוא אכן לא נגע.

והיו לו הזדמנויות שלא היה אף אחד בסביבה....

אבל המסר צריך להיות ברור.

וכשאת אומרת את ה3 מילים האלה בהקשר ובטון הנכון,

אז הוא לא יחזור על זה.

לא בעדינות ובחיוך שזה לא יתפרש כ 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת...'

אם זה ממשיך אז כבר מצריך טיפול יותר מעמיק.

אני מציעה לך לנסות ולהיות מוכנה לפעם הבאה.

חותמת לך ב99% שאחרי שתגידי פעם אחת באסרטיביות. זה לא יחזור.

הייתי מספרת לבעלי למען השקיפות, ו'מטפלת' בזה בעצמי...

אבל זו אני...

בהצלחה יקרה!

ובעקבות מה שפירטת ממש ממליצה לנתק מגע וזהו. בלי הסברים, בלי אסרטיביות ובלי קרירות. פשוט לא להיות קיימת יותר מבחינתו.

בס"ד

כל מגע שלא ברצון זו אלימות, ובוודאי שזה פלילי.

בייחוד אם הוא התבקש שלא לעשות זאת.
באם הוא התבקש שלא לעשות זאת וחלילה חזר על זה,
זו כבר הטרדה ממש חמורה.

ולגבי העניין של "אסרטיביות ו לא אני"- זה שאת לא חשפת עד כה את כוח האסרטיביות שקיים בך,

לא אומר שאין לך אותו בכלל.
לעתים הקב"ה מזמן לנו מקרים וניסיונות כדי לחשוף כוחות שלא היינו מודעים שקיימים בנו.

 אם כרגע התדמית שטיפחת לעצמך :"עדינה, ביישנית, לא אסרטיבית" וכ',
מונעת ממך להגן על עצמך, זהו סוג של כלא. גלות פנימית.
תאמיני שאת לא רק מה שאת יודעת על עצמך. קיימים בך כוחות שאם תאמיני בקיומם הם יתגלו.
"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים
אל תכחש בם פן יכחשו לך
דרוש אותם וימצאו לך מיד"

(הרב קוק זצ"ל)

בכל עניין ודבר, ובטח בעניין כה חמור,
אל תתני לדימוי העצמי שלך להגביל אותך.

אם את חושבת שאסרטיביות זה הפיתרון הכי נכון לסיטואציה, 
אל תוותרי על זה רק כי עד כה לא ידעת שיש בך את זה.

בהצלחה!!

אני מסכימה איתך שאם היא הייתה מבקשת ממנו להפסיק ההתייחסות הייתה שונה. כל זמן שהיא לא ביקשה ממנו - אני מקווה שאת צודקת שחיבוק של מכר הוא "אירוע" מבחינתם... כן, לפי הספר זה פלילי, אבל אני חוששת שתלונה כזאת תיפול על "חוסר עניין לציבור".

בס"ד

והכי חשוב שיהיה בהצלחה!!

איך זה שבעלך לא מדבר איתו ואת כן? למה התחלת לפרט לו שלא הכל טוב ולמה? היית אומרת - הכל בסדר בלי לעצור

וכדאי להגיד לילדים לא לשחק עם ילדה שלו

והוא לא יעז להתקרב אלייך יותר.

אני לצערי חוויתי הטרדות מיניות,

והדבר הראשון שעשיתי היה לספר.

יש לך בעל שיכול להגן אלייך.

את צריכה לספר לו,

ועם הדרוזי הזה- להימנע מחיכוך איתו

ולא לדבר איתו יותר.

במיוחד אם הוא מדבר רק איתך ולא עם בעלך לדוגמא.

הייתי מציעה שתגישי תלונה במשטרה, 

אם כי במקרה שלי זה לא עזר.

וטוב מאוד שבעלך יכנס בו במיוחד אם אתם עוזבים עוד מעט.

היה בשכונה של הבית הישן שלנו גבר מבוגר שתמיד פנה אל אשתי ואמר לה בואי אלי תכנסתי לביתי כמה את היפה  וכד...

ברוך ה' היא אזרה אומץ וספרה לי על זה 

באחת ההזדמנויות היא מצביעה ברחוב ואומרת זה הוא.

עצרתי תרכב תפסתי אותו לשיחה עצבנית וסיימתי בהוראה ברורה שיפסיק עם זה

ברוך ה מאז לא שמעה ממנו אפילו פעם אחת

הגבר שלך יכול להביא לשקט בגזרה ערבי אותו מוקדם ככל האפשר עכשיו צלצלי אליו וספרי לו באחריות יוצא מהעבודה מאתר את הנבל ונותן לו בראש החולה שלו

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם