בס"ד
אולי זה רשום קצת מוזר, אני מעלה את זה לפה בשביל לשמוע משוב. אם יהיו תגובות אולי בל"נ אני יעלה המשך.
מעולם לא ראיתי מקום מוזר שכזה, רק שמעתי על כאלה דברים, לא חשבתי שאגיע לפה.
זו היתה בריכה של מים. מעיין נבע מן הסלעים השטוחים שהיו סביב הבריכה. המים היו מי נחל רגילים, נראים קצת ירוקים, אבל בעצם נקיים,. זו הייתה הסיבה גם הסיבה לשלל דגי הרקק ששחו בתוכה.
על אחד הסלעים השטוחים ישב נער, הוא החזיק בידו מקל ארוך והיה נראה כמו רועה המשגיח על צאנו.
אני לא יודעת איך קוראים לו, מה הגיל שלו, אבל הוא בטח יותר גדול ממני. אני לא יודעת איפה הוא גר לפני להוא הגיע לכאן.
ואני פה לבד.
אני לא רוצה להיות פה, סביר להניח שגם הוא לא, ואת האמת זה טיפשי אפילו להגיד את זה, אף אחד לא רוצה להגיע למקום שכזה.
תמיד דמיינתי את המקום הזה עם חדרים ארוכי ומיטות קומותיים, כמו בית ספר, אבל ככה? זה כל כך מוזר.
התחלתי לבחון את הסביבה, הנחל המשיך לבריכה גדולה יותר ועמוקה יותר, מצוין, אני אוכל לשחות. אני אהיה חייבת לעשות כושר, אחרת אני אתנוון.
נכנסתי אל הבקתה הקטנה, היו שם שתי מיטות, שיש קטן, כיור וגז. באמצע החדר ניצב שולחן קטן, וליד הקיר, ארון.
היה בו מדף עם בגדים, כנראה שלו, מדף לאוכל, היו שם בעיקר קופסאות שימורים, סיר צלחות ווסכ"ם חד פעמיים.
היה שם גם מקרוגל ומתחת היה מדף ריק שהיה מיועד לבגדים שלי.
המשחתי לסקור את החדר ואז תפס את עיני פתק שהיה על השולחן.
"למי שזאת לא תהיה החדשה שלום.
אני לא רוצה לדבר איתך ואת אל תדברי איתי. דיבור משמע שיתוף פעולה עם מי שהביא אותי לפה.
אם את מבלגנת תסדרי אחריך ואם את רוצה תבשלי לך, רק תזכרי שהמשאית של הציוד והאוכל מגיעה פעם ביומיים וצריך לעשות רשימה של מה שהשתמשנו, אחרת לא יהיה. מי שהולך לישון אחרון צריך לנעות את הדלת, כי עלולים להיכנס תנים.
המכונית שלוקחת כביסה מגיעה כל שלוש ימים. ברוכים הבאים לחור הכי גדול בארץ."
