אשמח מאוד מאוד לתגובות, הערות והארות. 
 

"את לא מתביישת אחרי כל מה שהיה"? הוא צעק והלך משם מבלי להביט לאחור. לא שמע לצעקתי המיוסרת. נשארתי לבד אל מול השקיעה והיגון הולך ועוטף אותי. ביני לבין עצמי ידעתי שהוא צדק אבל רציתי להמשיך. זה היה הכרחי בשבילי בשביל לשרוד. לזכותו ייאמר שהוא השאיר לי אותה. היא ישבה מולי ברגלים מסוכלות והביטה לי ישר לעיניים. אי אפשר היה לפספס את הדמיון ביניהן- היו לה אותו עיניים, אותם פנים מחייכות, אותם עיניים חודרות. זה היה נעים וכואב כאחד.
"תגידי" שאלתי אותה בזהירות "מה את בדיוק... בשבילו?"
היא חייכה. " אני המשחק שלו" ענתה כמובן מאליו.
"נראה לי שלא הבנתי אותך נכון. את- מה?" אמרתי נבוכה.
"המשחק שלו." אמרה.
"כלומר?" ניסיתי לגרום לה לפרט. 
"בעזרתי הוא בונה את הפאזל, הוא מפרק ומרכיב עד שהוא מוצא את ההתאמה המושלמת". ענתה משולהבת.
"זאת אומרת," המשכתי "שאת עוזרת לו למצוא את המילים?"
היא צחקה צחוק מצלצל ומיד הרצינה ונתנה בי מבט נוזף, כאומרת- ממך ציפיתי ליותר, וענתה: "גם."
"אני..אני לא מבינה." גמגמתי "אז.. מי את בעצם?"
"אני השפה." ענתה וחייכה חיוך כובש.
הרהרתי לעצמי בקול:" מעניין מאוד... אולי בעצם טעיתי ולא הייתה צריכה את השיר אלא אותה.. זה בעצם הפוך ממה שחשבתי, תמיד חשבתי שהשפה היא כלי, האמצעי ליצירה, למשחק שלי, אבל בעצם זה הפוך! היא הכדור, הוא רק הפרשן. ואני, הרי, רציתי לשחק ולא לצפות מהצד."
פניה נפלו פתאום. "חבל." היא אמרה.
"למה חבל?" תמהתי, נרגשת עדיין מהתובנה החדשה שעלתה לי.
"כי... אם כך.. אולי גם אני צריכה לעזוב." היא הסבירה.
"מה פתאום לעזוב?" נבהלתי "אני לא יכולה להישאר פה לבד."
"אבל אני צריכה לעזוב" היא אמרה בעקשנות.
"למה"?" נאנקתי.
"עת לשחוק ועת לבכות" היא ענתה.
"זה הפוך." הזכרתי לה.
היא משכה בכתפיה. "אני השפה של השיר ובשיר מותר לשנות את הסדר".
"טוב." נאנחתי "אבל למה עת לבכות?"
היא חייכה (תגובה די אירונית בהתחשב בשאלה שבה שאלתי אבל הבנתי שעדיף שלא אעיר לה על כך).  
"למה אי אפשר להמשיך?" הקשיתי.
"יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה כי בנו בנים עד משבר וכוח אין ללידה!" ירתה. קולה היה זועם כנביא מוכיח.
"כוח אין ללידה"? נזדעקתי "מה פתאום? כוח י-ש ללידה!"
היא לא הגיבה. המשכתי. "אנחנו נמצא את הכוח הזה! אנחנו נהפוך את היום הזה מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב!" אמרתי בביטחון. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו!" הוספתי כחולמת.
היא הושיטה לי את ידה ללחיצה. "אז אולי..."היא אמרה בחיוך שובב "אני בכל זאת... צריכה להישאר איתך." חייכתי.
"תראי." לחשה לי והרימה את ידיה. בידה היה תינוק קטן. היו לו אותם עיניים, אותם פנים מחייכות ואותם עיניים חודרות בדיוק כמו שלה.
"מי זה?" שאלתי, מתעניינת.
"זה שיר תינוק" אמרה באושר "נולד עכשיו...  קחי אותו. הוא שלך."
הושטתי לו יד. הוא הסתכל בי תמה. "אה," היא נזכרה "איך שכחתי.. את צריכה קודם לתת לו שם."
היססתי.
"תקראי לו... הוא יבוא." אמרה ברוך.
"גיל-עד" לחשתי.
 

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

אממ זה קשור לתקופה יותר של פרשת נוח אבל בפועל נוגע בכל תקופה בחיים.

האם אני עושה את הדבר הנכון?

בינתיים בפנים אני מחזיק מעמד.

יודע שבינתיים אני בטוח,

אבל מרגיש פספוס.

אולי זה טוב לצאת קצת.

לראות, להסתובב, לדעת,

להרגיש.

אתה יודע?

לא מזמן שמעתי קול שאמר

“!יהודי, צא מן התיבה”

זאת הייתה צעקה.

צעקה מעומק הלב.

צעקה שקוראת לך,

ולא נותנת לך להישאר אדיש.

צעקה שישר קמת ועשית

זה אתה שצועק.

מתוך תוכך.

יודע שאתה חייב להתחיל.

להתחיל בלצאת מהתיבה.

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני