אשמח מאוד מאוד לתגובות, הערות והארות.
"את לא מתביישת אחרי כל מה שהיה"? הוא צעק והלך משם מבלי להביט לאחור. לא שמע לצעקתי המיוסרת. נשארתי לבד אל מול השקיעה והיגון הולך ועוטף אותי. ביני לבין עצמי ידעתי שהוא צדק אבל רציתי להמשיך. זה היה הכרחי בשבילי בשביל לשרוד. לזכותו ייאמר שהוא השאיר לי אותה. היא ישבה מולי ברגלים מסוכלות והביטה לי ישר לעיניים. אי אפשר היה לפספס את הדמיון ביניהן- היו לה אותו עיניים, אותם פנים מחייכות, אותם עיניים חודרות. זה היה נעים וכואב כאחד.
"תגידי" שאלתי אותה בזהירות "מה את בדיוק... בשבילו?"
היא חייכה. " אני המשחק שלו" ענתה כמובן מאליו.
"נראה לי שלא הבנתי אותך נכון. את- מה?" אמרתי נבוכה.
"המשחק שלו." אמרה.
"כלומר?" ניסיתי לגרום לה לפרט.
"בעזרתי הוא בונה את הפאזל, הוא מפרק ומרכיב עד שהוא מוצא את ההתאמה המושלמת". ענתה משולהבת.
"זאת אומרת," המשכתי "שאת עוזרת לו למצוא את המילים?"
היא צחקה צחוק מצלצל ומיד הרצינה ונתנה בי מבט נוזף, כאומרת- ממך ציפיתי ליותר, וענתה: "גם."
"אני..אני לא מבינה." גמגמתי "אז.. מי את בעצם?"
"אני השפה." ענתה וחייכה חיוך כובש.
הרהרתי לעצמי בקול:" מעניין מאוד... אולי בעצם טעיתי ולא הייתה צריכה את השיר אלא אותה.. זה בעצם הפוך ממה שחשבתי, תמיד חשבתי שהשפה היא כלי, האמצעי ליצירה, למשחק שלי, אבל בעצם זה הפוך! היא הכדור, הוא רק הפרשן. ואני, הרי, רציתי לשחק ולא לצפות מהצד."
פניה נפלו פתאום. "חבל." היא אמרה.
"למה חבל?" תמהתי, נרגשת עדיין מהתובנה החדשה שעלתה לי.
"כי... אם כך.. אולי גם אני צריכה לעזוב." היא הסבירה.
"מה פתאום לעזוב?" נבהלתי "אני לא יכולה להישאר פה לבד."
"אבל אני צריכה לעזוב" היא אמרה בעקשנות.
"למה"?" נאנקתי.
"עת לשחוק ועת לבכות" היא ענתה.
"זה הפוך." הזכרתי לה.
היא משכה בכתפיה. "אני השפה של השיר ובשיר מותר לשנות את הסדר".
"טוב." נאנחתי "אבל למה עת לבכות?"
היא חייכה (תגובה די אירונית בהתחשב בשאלה שבה שאלתי אבל הבנתי שעדיף שלא אעיר לה על כך).
"למה אי אפשר להמשיך?" הקשיתי.
"יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה כי בנו בנים עד משבר וכוח אין ללידה!" ירתה. קולה היה זועם כנביא מוכיח.
"כוח אין ללידה"? נזדעקתי "מה פתאום? כוח י-ש ללידה!"
היא לא הגיבה. המשכתי. "אנחנו נמצא את הכוח הזה! אנחנו נהפוך את היום הזה מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב!" אמרתי בביטחון. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו!" הוספתי כחולמת.
היא הושיטה לי את ידה ללחיצה. "אז אולי..."היא אמרה בחיוך שובב "אני בכל זאת... צריכה להישאר איתך." חייכתי.
"תראי." לחשה לי והרימה את ידיה. בידה היה תינוק קטן. היו לו אותם עיניים, אותם פנים מחייכות ואותם עיניים חודרות בדיוק כמו שלה.
"מי זה?" שאלתי, מתעניינת.
"זה שיר תינוק" אמרה באושר "נולד עכשיו... קחי אותו. הוא שלך."
הושטתי לו יד. הוא הסתכל בי תמה. "אה," היא נזכרה "איך שכחתי.. את צריכה קודם לתת לו שם."
היססתי.
"תקראי לו... הוא יבוא." אמרה ברוך.
"גיל-עד" לחשתי.
