הסוס לא מת. חשבו שהוא מת כי שמעו קול של גרזן נוחת אבל זה רק היה הנפת זעם של התליין כשגילה שהוא ברח

הנפת הזעם היתה בסיבוב השני. בסיבוב הראישון כתוב שהוא באמת מת

כתוב שהיתה הנפת ברזל של התליין וצעקה של האגריד, תבדוק.

ובסבב השני היא מסבירה שהתליין היכה סתם על עץ מרוב אכזבה שהנידון למוות הצליח להתחמק, והאגריד מיילל מאושר.

דמבלדור אומר להרמיוני לפני החזרה בזמן שהיא תוכל להציל חיים נוספים. כלומר היא יכולה להציל את הסוסציפור. כלומר דמבלדור, שהיה נוכח בהוצאה להורג בסיבוב הראישון, ראה אותו מת! מ.ש.ל.

דמבלדור חכם והבין שהם אלה שהצילו את בקביק (הרבה דברים הוא הבין לפני הזמן)

אבל הוא רצה להגיד להם את זה ליתר ביטחון, שלא ישכחו.

שום דבר לא מצביע על זה שהוא ראה אותו מת!

זה טיפשי! שנייה, אם הם לא יצילו אותו עכשיו אז הוא כן מת? אין בזה שום הגיון. זה כאילו דמבלדור צריך לדאוג שמה שקרא באמת קרה(...)

בעברית (וגם באנגלית) היצור המדובר נקרא היפוגריף. (ואני מניחה שבשאר השפות גם ככה, זה יצור ממיתולוגיה כלשהי).

מה שענה לך 'נוף' זו התשובה.

הגדרתי אותו כרקע רק בגלל חוסר חשיבותו בסיפור, לפחות לעומת הארי.

הוא רוצה לתקוע את סיריוס שלא יאמינו שהוא חף מפשע.

הרי בספר השישי הם פחות או יותר חיו ביחד.

(בשישי זה הרבה אחרי, והרבה השתנה מאז)

זה באמת לא ברור, אבל לא כזה מופקע- סנייפ הרי שקרן ידוע ומוצלח בזה

וברור שהוא בטוח שסיריוס באמת אשם.

דבר ראישון לפי השביעי אנחנו יודעים שלכל אורך הדרך סנייפ בצד של הטובים, הוא לא היה משקר לגבי זה לדמבלדור.

וגם בלי קשר, כשהם בביקתא סנייפ מתחיל להיתווכח עם לופין אם פיטר חי. אפחד לא רואה אותם הוא לא צריך לעמיד פנים, אם תקראו את זה עוד פעם תיראו שהוא באמת חושב שפיטר מת .

בשלישי הוא חשב שפיטר מת. אבל הרבה לפני השישי הוא הבין שהוא חי. כבר בסוף הרבעי כשהם לחצו ידים ודמבלדור אמר לו לחזר לרגל הוא הבין את זה. מיד לאחר מכן הוא כבר פגש את פיטר.

והוא הכי רצה בעולם שסיריוס ימות. כך שזה לא מחייב שהוא לא שיקר.

וסנייפ הצליח לשקר לוולדמורט, אז מה הסבירות שהוא לא יצליח לשקר פה? 

(יתכן שאתה צודק והוא סתם פיספס את השם של פטיגרו, זה גם מה שחשבתי עד עכשיו. אבל לא מופקע בכלל שהוא שהוא שיקר בשביל המטרה המקודשת שסיריוס שנוא נפשו ימות)

הוא בטוח שלופין משתף פעולה עם סיריוס. הוא מתכנן להסגיר את שניהם לסורסנים. אין לו שום בעיה להגיד את האמת בביקתה שפיטר חי בנוכחותם של לופין וסיריוס בלבד ושל שלושה ילדים שגם כך אפחד לא יאמין להם.. למה לו להעמיד שם פנים שהוא חושב שפיטר מת. זה נכון שהוא היה רוצה שסיריוס ימות, אבל זה לא סותר שהוא חשב באותו זמן שסיריוס באמת אשם.

וברגע שהוא ראה את סיריוס הוא ישר הלך לתפוס אותו, ופיספס את פטיגרו (כלומר לא ראה אותו).

לא חייבים לחשוב שהיא שגתה, יכול להיות שבכוונה היא התכוונה שיהיו לו טעויות אנוש

אבל תחשוב מה שאתה רוצה, זה באמת לא משנה.

היה אפשר להישתמש בו לפחות בעשר מקומות שונים בסדירה כדי לפתור בעיות. המקום העיקרי זה בסוף השישי כשדמבלדור נרצח למה הם פשוט לא חזרו בזמן שעה אחת אחורה והיו עושים לאוכלי המוות מארב על המגדל?! אם משתמשים במעבר בזמן בשביל שטויות כמו שילדה בת 13 תוכל להיכנס לכמה שיותר שיעורים במקביל, לא יכולים להשתממש בו בשביל להציל את דמבלדור?

זה עוד יותר צורם בחמישי כשעשר עמודים אחרי שמוזכרים חולות החזרה בזמן, סיריוס מת. למה לא לחזור פשוט אחורה ולהציל אותו או משהו?!

החול של משרד הקסמים - אז זה פותר הרבה בעיות.

חוצמזה, בסוג החזרה בזמן שג'יי.קיי. מתארת כאן א"א *לשנות* את מה שקרה. אפשר רק להשלים את המצירות הקיימת.

כמו למשל כשהארי, בהתחלה, ראה מישהו שמזמן פטרונוס כדי להציל אותו, ובסוף זה היה הוא בעצמו - שבא מהעתיד ועשה את זה.

וואו... חזרה בזמן זה עסק מסובך! 

בסוף הרביעי יכלו להציל עם זה את דיגורי.

לגבי השלמת המציאות הקימת. זו בדיוק היתה השאלה שלי בהתחלה, כי לפעמים ניראה שזה ככה ולפעמים לא.

אבל הם מצילים אותו ע"י החזרה בזמן

עפי מיטב זכרוני,

הבקתה בכלל לא מצויירת במפה. רק המנהרה שמובילה אליה.

לופין בו וראה את רון הרמיוני הארי ופטיגרו נכנסים למנהרה. הוא הבין שפטיגרו חי ורץ אחריהם.

אחרי כמה שזמן סנייפ נכנס לחדר של לופין להביא לו את השיקוי. הוא לא ראה את פטיגרו כי כבר היה בתוך הבקתה, אבל הוא ראה את לפוין רץ בתוך המנהרה עד שנעלם. אז הוא רץ אחריו מיד..

זה על פי מה שאני זוכרת, 98 אחוז שזה נכון.

לגבי ההיפוגריף כבר ענו לך, התליין הניף תגרזן מרוב כעס.

השאלה שלי, אם לופין ראה את פטיגרו רץ בתוך המנהרה, והיה כתוב שזה פטיגרו אפילו שהוא היה בצורת העכבר, סימן שרואים גם אניגמגים במפה.

אז למה הארי לא ראה אף פעם את פטיגרו בזמן שעוד היה אצל רון? כאילו במיטה לידו ראה את פטיגרו? או את סריוס בצורת הכלב שלו כשהלך במדשאות הוגורסט?

הוא ראה פעם אחת את פטיגרו ואז הוא היה בטוח שהמפה מקולקלת או משו..(בעצם נראלי שזה רק בסרט ככה..)

וסריוס לא היה כל הזמן במתחם של הוגוורסט..לפעמים הוא היה ביער האסור או בהוגסמיד ואת זה לא רואים במפה..

למה לא כל פעם שהוא היה בחדר שלהם בתוך התיק של רון הוא ראה אותו, אם גם כשהוא בצורת העכבר שלו הוא מסומן במפה כפיטר פטיגרו?

 סנייפ אמר שהוא ראה את לופין "רץ במנהרה ונעלם" הוא בכלל לא ראה את הקטע עם פיטר

עם כל הכאב על התהיות לגבי המחבר, הספרים דלו מצוינים. גם חלקם בעלי סגנון מאוד חרדי (לפחות כשאני קראתי אותם כילד, זה יותר התאים לחרדים מודרניים, אבל אולי היום זה מתאים לכל הקשת החרדית).

ויש את שאר הסופרים החרדיים הקלאסיים, מנוחה ברקמן (ילדי שי), שרה קיסנר, לאה פריד וכו וכו

עם כל הכבוד, אני בטוחה שארון ספרי הקריאה של ילדים חרדים, רחב הרבה יותר מספרי חיים ולדר.

למיטב זכרוני הוא לא הודה באשמה או הביע חרטה. למיטב זכרוני משפחתו לא גינתה.

אם את רוצה לפרנס אותם עם זכויות היוצרים- בכבוד.

אם את רוצה שילדיך יקראו ספרים שנכתבו ע"י פדופיל- בבקשה.

בעיניי להביא ספרים של חיים ולדר בשביל "ספרים נקיים"… מותה של האירוניה.

נקיה או לא שככל שהאדם היה פחות מוסרי בעצמו הוא בדרך כלל כתב טוב יותר

דוסטייבסקי, דיקנס, גתה, וולבק, אסימוב ועוד מלא

בטח במוזיקה

רוב אם לא כל מייצרי התרבות והמוזיקה הם לא כאלה מוסריים, דתיים או לא, מתנזרת מכולם או שולדר זה איזה סמל?

העניין עם וולדר הוא להוקיע אותו, למען ישמעו וייראו. לכן, גם אדם שיקרא ספרים של דסטייבסקי ויזמע מוזיקה דל וגנר, יחרים ספציפית את וולדר.

למה בכל זאת הצעתי את וולדר?

1. לטעמי הוא סופר ברמה הרבה יותר גבוהה מרוב הסופרים החרדים לפניו ואחריו.

2. סביר להניח שגם ככה הספרים שלו לא נמכרים בחנויות וזה רק להביא הביתה לילד. לא רואה איזו בעיה קיצונית בזה שילד יקרא בזה.

נכון שאין בדרך כלל קשר בין איך שהסופר כותב לבין האישיות והרמה המוסרית שלו,

אבל אפילו כך, אז לא נשאר כמעט מה לקרוא!

ואם מדברים על סופרים אנטישמים, אז בכלל סגרנו לעצמנו לקרוא כמעט כל סופר נוכרי....

זו דילמה, באמת.

אגב, אם מישהו קרא את "איש קטן גדול" של הנס פאלאדה, יכול לראות זאת חד וחלק -

שם זה סתירה חדה בין הדמות שאותה מגלם שחקן לבין התנהגותו במציאות.

עצוב באמת.

ואנחנו - מה עם המסיכות שלנו?

X

מוסריים גם מוסריים

משתדלת להתנזר מספרות ושירה של אנשים כאלה

אומנות מביעה את נפש היוצר

זה משפיע על הנפש מאוד

את ולדר קראתי כילדה. שום סיכוי שספר שלו יהיה כעת בבית שלי. לא לתרום אפילו, אלא למחזור נייר.

אייל גולן? לא ולא. ילדה אמרה לי פעם- אמא לא מרשה לי לשמוע שירים שלו כי הוא איש רע.

אריק ברמן- דווקא אהבתי את השירים. לא בקיאה אם הוא גם עשה מעשים, אבל בהחלט היו לו התבטאויות בעייתיות וכל השירים שלו מחוץ לפלייליסט.

דואה ליפה עוכרת ישראל לגמרי אז גם היא בחוץ

זה דוגמאות שזוכרת כעת.

אתה מנסה להגיד שזה בגלל שהוא דתי? נו באמת. גם לא בגלל שהוא חרדי. זה בגלל שהוא פדופיל ועשה מעשים מזעזעים. 

מעבר למחבר שלא הייתי רוצה שילדי יקראו משהו שסופר לא כשר בלשון המעטה כתב,

גם על איכות הספרות אני חולקת, שפה מונמכת מאוד ובלי עומק, 

הייתי מחפשת קצת ספרים שיותר תורמים להתפתחות הלשונית, לצד זו הרגשית,

קצת עלילה, קצת מתח, מאוד רדוד...

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.inn.co.il/news/536784&ved=2ahUKEwiby63P0oaTAxWOg_0HHcJDCVQQFnoECCQQAQ&usg=AOvVaw3CUHbp6gtSSeoAsgvNFSB_

ספרי חיים ולדר בטח כבר לא מופצים (עד כמה שזכור לי, הם כן נמצאים עדיין בספריות חרדיות).

לגבי שאר הסורים שהזכרתם. במקרה פגשתי אתמול את אחת מהסופרות הנ"ל והיא נראתה בת 100, חשבתי שהן כבר עזבו את התחום...

ראיתי לפחות בחנות ספרים (חרדית) אחת.

כמובן לא במקום בולט במיוחד, אבל גם לא מוסתר, אלא על מדף גבוה-יחסית.

אני מרשה לעצמי, כי זו לא הסטייה הראשונה כאן (לפחות: תרתי משמע).

מה לדעתכם ההבדל העקרוני והמהותי בין ספרות יפה שמקורה במגזר החרדי, לספרות מסוגה זו שמקורה בציונות הדתית (ניתן כמובן לחלק לפלגים בתוך המגזרים עצמם, אבל כן הייתי רוצה להתמקד בספרים שהתקבלו על רובו של כל אחד מהמגזרים).

21 בבית אחד

המכולת של כרמל

אם קומיקסים זה טוב אז גם קומיקסבא וכאלו...

חבורת תרי"ג

לכל ילד יש סיפור (כמו ילדים מספרים על עצמם אבל של סופר אחר, יש הרבה ספרים בסדרה)

הילדות שלי שומעות וקוראות את התכנים שלהם. לי זה נראה חרדי מדי, סוג של מסיון עדין שמועבר בחכמה לילד.

מעבר לזה, זה מאוד מתאים לבנים ומלא בפנטזיות לא מעלמא הדין ולא מעלמר דאתי. מזכיר לי את "חבורת מצוות" שהיינו שומעים בתור ילדים. לא יודע כמה זה מתאים לבנות...

אני אומר מה הטעם שלי. לא מחייב כמובן...

"כי בא מועד" חנה וובר. היא קוראת לעצמה גם רבקה שזורי.

על זה נאמר: קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים!
ספרים נפלאים של רונית לונשטיין מלץ ז"ל שיכולים להתאים!

המושל מארץ דרדרולה

ביצת הזהב

ויש עוד

אמל

ביצת הזהב

ילדת חלומות

עקבות אבודים- סדרה

המסע האחרון של נאן- סדרה

שווה גם למבוגרים

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.