אשמח מאד להערות בונות - אני די חדש בקטע של הכתיבה...
נַד- נֵד
לבי חצוי בשלמותו,
חציו לי וחציו לד'.
מי יסדר לי אותו,
יתקן את מה שהתעקם?
הוא נמשך לכאן ונמשך לשם,
כך רצוא ושוב.
פעם כך ופעם כך,
בלי למלאות משוב.
אני בוכה שאני שם,
ובוכה שאני לא.
אני מתענג אך שוכח,
למה ד' ברא אותי בעולמו.
'ננסה את האמצע',
משכנע את עצמי.
'נרקוד על כל החתונות',
אך מי אמר שזה אפשרי.
והנה אני מדלג בין הטיפות,
בין העולמות, בין השיטות.
מנסה, מנסה, אך ללא הצלחה,
סופג עוד נפילה ועוד נפילה.
וכל יום מחדש לעצמי אני אומר,
'די כבר, נמאס מכף הקלע' על עצמי אני שומר.
נמאס מהישות, מהטיפשות, מהגרר,
נמאס מהטמטום, השטויות והשאר.
לאחר נדנדת ייסורים קשה רבת מכאוב,
"ואני קרבת אלוקים לי טוב".
