הטלפון צלצל זו הפעם השביעית ברציפות ושירה המשיכה להתעלם. מבטה נעוץ בחלון האוטובוס שלידה.

לא קל לומר "לא" לאחר 5 פגישות רצופות. לא קל לומר "לא" כאשר הצד השני כל כך מעוניין.

היא לא החליטה בפזיזות, אבל החלטתה חד משמעית. וצילצולי הטלפון מהשדכנית כבר הפכו להטרדה.

צלצול שמיני. שירה מביטה אל מסך הטלפון. לא, הפעם זו דווקא אמה. "השדכנית התקשרה אלי,שירה.  שלומי לא מוותר..", שירה צוחקת קלות. צחוק של מבוכה. "שירה, אני מבינה שהיא מצלצלת אלייך ללא הפוגה. את באמת לא חייבת לענות". "זה מה שאני עושה, אמא". עוד כמה מילים בלתי מחייבות. ושירה מתרוממת ממושבה.

האטובוס פותח דלתות. שירה יורדת לבדה מן האוטובוס אל תחנה שוממת ברחוב צדדי.

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

שירה מביטה סביבה במעט בהלה. עוד מעט היא תסמס לכל העולם.

"דקה. דקה אחת זה מה שיש לי". היא סוקרת את סביבתה. מקלט ציבורי ניצב לא הרחק.

שירה פונה לכיוונו בריצה מהירה. לפניה מספר דמויות הנבלעות בתוכו.

המקלט מוזנח, המדרגות שבורות וברגע של חוסר שימת לב, שירה מוצאת עצמה מתגלגלת בגרם המדרגות.

חבטה, מכה, עוד אחת. זה נגמר. היא במקלט.

את הרגל קשה לה להרים, אז היא מרימה את ראשה. גברת אחת לא מוכרת. נראית כבת 80. ושלומי.

10 דקות מעכשיו.

לא היה צורך בססטוסקופ על מנת לשמוע את ליבו הולם בפראות, אך לא היה שם איש שיאזין. "אני אעבור את זה", הוא מעודד את עצמו, "כולם שם עושים זאת פעמים רבות, ולכולם הייתה גם פעם ראשונה". רועי העיף מבט נוסף מבעד לתריסים אל פנים הבית. כולם ישנים. עכשיו.

03:42- זהרו הספרות בשעון. רועי מבצע מספר מתיחות ומשחרר את גופו ממאמץ הטיפוס וההשתחלות במעבר הצר. בן השש במיטה שלידו זז קמעא תוך השמעת קולות בלתי ברורים. רועי כולא את נשימתו ויוצא מן החדר לאתר את מיקומה של הכספת.

הנחיותיו של רוני ברורות והכספת ניצבת מולו. רועי מקיש את הקוד. ידו אינה רועדת. הוא הספיק להתאושש מעט ובטחונו העצמי שב אליו.

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

"אזעקה?? ניטרלתי אותה! אני בטוח!"

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

"לא, זו לא הכספת!, מה אני עושה עכשיו???"

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

ריצות ההורים, קולות הילדים המבולבלים שהתעוררו משנתם, בכייה של בת השנתיים, כל אלו מגלים לו את מיקומו של המרחב המוגן. והוא כל כך קרוב. איך נמלטים מכאן עכשיו?

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

האזעקה מתמשכת והזיכרונות הארורים חיים במוחו. אילי הקטן שלו מסרב בתוקף להיכנס למרחב המוגן. והוא נכנע. כניעה שעלתה בחייו של הילד. נשימותיו של רועי נעשות קצרות מרגע לרגע.

בוווווווווווווםםם. זה נגמר. הוא נושם לרווחה.

וואוווו…. ווואווווו….וווואוווווו…..

אזעקה שלישית ברציפות.

עיניה של חלי, ביתו היחידה מפצירות בו. היא מחכה, כל כך מחכה לטיול המשוגע שהבטיח לה. יצר החיים דוחק אף הוא.

הוא לא מאמין שהוא הולך לעשות את המעשה ההזוי הזה. עוד פסיעה, עוד אחת.

אבא ואמא מחבקים את ילדיהם, לוחשים להם מילות הרגעה.

רועי נכנס לממ"ד.

10 דקות מעכשיו.

וואו זה מעולה!!

ממש אהבתי! ממש!

ממש אהבתי!

במיוחד את הראשון...

מטורף! כתבת ממש יפה ומדוייק, אין לי שום הערות.

נהניתי ממש לקרוא.

מעורר מחשבה.

מאוד יצירתי לכתוב מהזווית הזו. יש בזה משהו נורא מחוץ לקופסה..

הקטעים שלושתם ממש מיוחדים. ממש חזקים. היופי בהם הוא גם הרבה כי הם איזשהו צוהר, רואים שמאחורה עומד סיפור, מסך חיים שלם.

באמת הראשון כתוב באופן יותר עוצמתי ומושקע לדעתי, למרות שהשלישי הוא מסקרן, לא לגמרי עמדתי על כל הסיטואציה. זה מעניין. לגבי השלישי אולי באמת כדאי טיפה אח"כ לומר מילה על המשפחה, על השוד, מעבר למחשבות שלו.

איכשהו ציפיתי שיהיה איזשהו המשך שיתאר את השיח שיהיה, אבל זה גם ממש מרתק להשאיר את זה ככה, שנדמיין לנו מה יאמר בעשרת הדקות האלו.

כן, הראשון יצא הרבה יותר טוב.

רק שאני לא מצליחה להגדיר מה שונה בו כדי ללמוד ולהשתפר.

בנוגע לסוף, אני אוהבת יותר ככה בדרך כלל. החיים כל כך מורכבים בשביל לכתוב סוף מוחלט בדרך כלל.

 אולי ההבדל נוצר כי השני יותר מונגש כזה? הראשון כתוב בפחות פירוט, הכתיבה יותר מדוייקת, בלי לחזור על דברים, ניסוחים קצרים וקולעים. אולי זה השורש של העניין. 

בקשר לסוף זה אדיר, זו לא היתה ביקורת אלא להיפך, זה מיוחד עוד יותר. זה יכול אולי ממש להוסיף אם תיצרי איזה קישור בין שלושת הסיפורים, מכנה משותף או נקודת מפגש, שתהיה תחושה של חוט שעובר ביניהם. הצעה.

בכל מקרה כתוב באמת מעולה, כל השלושה.

תודה על הפירגון (-:

למה בחרת לכתוב אותם בצורה שכזאת?

במרוכז? על אותו נושא? בשירשור אחד?

לכתוב על הסיטואציה המוזרה שאתה "נתקע" ל10 דקות במרחב מוגן אחד קטן עם אנשים שלא תכננת.

ושהייה של 10 דקות דורשת שיחה בד"כ.

והמקום הקטן לא מאפשר התעלמות.

חשבתי על הרבה סיטואציות אפשריות.

מתוכם כתבתי 3.

זה רעיון אחד, אין עניין להפריד את זה לשרשורים שונים. זה כמו 3 פרקים.

הצורה שבה בחרת להנגיש זאת,

התוכן, המילים, הסגנון!

יצרתי ומדהים ממש!!

לרוב איני נוהג להגיב לקטעי קריאה

אבל הפעם הייתי חייב...

הכתיבה שלך מ-ד-ה-י-מ-ה!!!!!!

תודה לך

רעיון עוצמתי

ושפה יפה ומסוגננת

אהבתי ממש

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)