ככה זה כשנשברים, אני חושבת. נשברים עד הסוף.
מוללתי בידיי את פיסת הנייר שבה כתבתי את המספר ההוא. לא היה אכפת לי, הרי גם ככה אני יודעת אותו בעל פה. אז למה בכלל טרחתי לכתוב אותו על הדף? אני לא יודעת. אולי כי חשבתי שאם אקרע את הדף, המספר יימחק גם ממוחי.
הרגשתי במבט. מישהי מסתכלת עליי. חח, בטח חושבת שאני מוזרה. לא נורא, גם אני חושבת. מה היא רואה כשהיא מסתכלת עליי? אני תוהה לעצמי. בטח היא רואה כמו כולם- נערה צעירה בת 16 עם נטייה גדולה למרדנות ורצון חזק לעצמאות, וחיוך גדול שמגיע לעיניים. כמו שאמרתי, כמו כולם. את השברים רק אני רואה.
אין לי מושג מי זאת שמסתכלת, אני עסוקה בלנעוץ מבט בפיסת הנייר המקומטת שבידי. אני עדיין שוקלת להחזיר לה מבט שיבהיר לה עם מי היא מתעסקת, כשאני שומעת פסיעות. מישהי מתקדמת לעברי.
אני נושמת עמוק ומרימה מבט, מוכנה למלחמה. אני מרימה גבות כשאני רואה נער צעיר עומד מולי, עם חיוך בזוויות הפה. אוחח, אז זה גבר? כאילו שהיום הזה יכול להיות טוב יותר.
אני מסתכלת עליו, גבה מורמת. לא טרחתי לבחון אותו בכלל, אז אין לי מושג איך שמתי לב שהוא לובש ג'ינס וחולצה ארוכה. באמצע הקיץ? מוזר.
"שלום," הוא אומר לי. מחייך חצי חיוך. אני רואה בעיניים שלו שהוא רגיל להצגה הזאת. לבוא ולהתחיל שיחה עם חיוך. נו, על בנות זה דרך כלל עובד.
"היי." אני אומרת בקול אטום.
"איך קוראים לך?" הוא שואל.
"איך קוראים לך?" אני עונה בשאלה.
"דניאל," הוא לא מפסיק לחייך, מה השריטה שלו?
"הודיה," עניתי. קול אדיש, עדיין.
הוא הושיט לי יד ללחיצה. אני מעיפה מבט אל ראשו. הכיפה לא הייתה שם. אבל משהו בעיניים החומות סיפר לי שהיא מסתתרת בכיס. אני מסתכלת על עצמי. מחפשת את החצאית. כשאני נזכרת שהיא בתיק, אני מחייכת קלות ומחזירה לו יד.
"נעים להכיר!" הוא מחייך ולוחץ את ידי. אייכ, הוא מזיע.
"מה להכיר? מי אתה בכלל?" אני נסוגה. לרגע שכחתי מההגנות שלי.
"דניאל, בן 17, גר ממש כאן, ברחוב מעבר לפינה. אני מסתכל עלייך כבר חצי שעה, אבל לקחה לי שנייה לקלוט שאת אחת משלנו."
"אחת משלכם?" הוא לא נותן לגבה שלי מנוח. "ולמה לעזאזל אתה מסתכל עליי? חסרות לך בנות יפות כאן באיזור?"
הוא צחק. "בואי," הוא הושיט לי יד.
נזכרתי בעובדה שהוא מזיע וסירבתי בנימוס. "תשאיר את היד שלך אצלך." טוב, אולי לא כל כך בנימוס.
"איך שתרצי." הוא משך בכתפיו. "אני ממש אוהב את הספסל הזה, אכפת לך אם נשב כאן?"
הסתכלתי על הספסל הפשוט שניצב מרחק חמש צעדים מאיתנו. "לא," עניתי בקול סתמי והתחלתי ללכת לכיוונו.
שמעתי שהוא פסע אחריי. התיישבנו.
"כן, מיסטר דניאל." אמרתי. "בהתחשב בכך שאיננו מכירים, אממ.. אני אנסה לנסח את השאלה הזאת יפה: מה אתה רוצה מחיי?"
הוא צחק שוב, אבל הפעם ממבוכה. "לא יודע," הוא אמר. "משהו בעיניים שלך. אני מכיר את הכאב הזה שמסתתר שם."
באופן אוטומטי הסבתי מבט. למה מי הוא שיסתכל לי בעיניים ויגיד כל מיני דברים?
ואז שתקתי. אם הוא רוצה להגיד עוד משהו, שיעשה את זה זריז לפני שאני אלך. בכלל, הוא נראה לי ממש בן אדם מוזר. וחתיך. אבל זה לא חשוב בכלל, כמובן.
"הודיה?" הוא שאל.
"כן," החזרתי מבט. "תמשיך. תגיד את מה שיש לך לומר."
הוא כבר לא חייך. הוא הסתכל עליי, בלע רוק ואז שאל- "איך קראו לו?"
בהיתי בו. איך לעזאזל הוא יודע?? אני כל כך שקופה?? וואו. מדהים איך כולם יודעים לקרוא אותי יותר טוב ממה שאני קוראת את עצמי.
"יאיר," אמרתי בשקט.
הוא הסתכל עליי והנהן. ידעתי שהוא מבין.
"איך קראו לה?" הרגשתי שנכון יהיה להחזיר באותו מטבע.
"שירה." הוא אמר. משהו בעיניים שלו הפך לבוהק. וואו, מעולם לא ידעתי שגברים יודעים לבכות. דניאל הזה ממש מפתיע.
הנהנתי גם. הוא שתק לרגע ואז שאל- "את או הוא?"
רציתי לשתוק. או להגיד לו שמה זה עניינו בכלל. והוא לא מכיר אותי. ומה זאת הסיטואציה המוזרה הזאת שהוא גרר אותי אליה. רציתי, אבל הדמעות גברו עליי.
"הוא," לחשתי ואז טמנתי את ראשי בין ידיי. לא לבכות, לא לבכות, לא!! הדמעות הגיעו מהר מדי, אז עצמתי עיניים כדי שייצאו מהר מהר ולא יבואו עוד. נשמתי עמוק והרמתי ראש. הוא הסתכל עליי בעצב, מבין. "הוא," אמרתי שוב. "הוא נפרד ממני. הוא הרס את הכל. הוא לא הרס רק את הקשר שלנו, הוא הרס גם אותי. הוא היה הנער הראשון שהעזתי לתת בו אימון. שהעזתי להאמין שהוא לא יפגע בי לעולם, שהוא יאהב אותי לנצח. הוא גרם לי להאמין שהקשר שלנו הוא גדול, גדול ועצמתי. לא כמו כולם. ואז.. אז הוא הלך." בלעתי את הדמעות ונשמתי עמוק עמוק. ידעתי שהעיניים שלי אדומות.
דניאל לא בכה. אבל הכאב היה בעיניו. בעוצמות של כאב שרק לב שבור יכול להביא.
"איך.. איך אתה ידעת ש.. כאילו.. איך?" התייאשתי מלסיים את השאלה והבטתי בו, מחכה לתשובה.
הוא לקח את ידי בעדינות והעביר אצבע עדינה על החתכים. "הדם כאן התייבש מזמן," הוא לחש, מביט בעיניי. צמרמורת חלפה בי. "והשריטות הן כמעט בלתי נראות. אבל את הכאב בעיניים שלך פשוט לא יכולתי לפספס. זה כמו להסתכל על מראה ולעצום עיניים."
הוא לא הסב מעיניי את עיניו כשהוא הפשיל את שרוולו. במבט ראשון, היד שלו הייתה רגילה. אבל במבט שני, גם אני ידעתי לזהות את החתכים והשריטות.
"גם.. גם אתה.. עושה את זה?" השתעלתי. ממבוכה אולי. ואולי כי הוא נגע בי והוא כולו מזיע. אייכ.
"בלילה." הוא ענה. "כשכולם ישנים, אני והכוכבים מדברים. מדברים במבטים. מה שטוב בהם, בכוכבים, זה שהם רחוקים כל כך. הם היו היחידים שראו אותי לוקח את הזכוכית ו.. את יודעת. אבל הם היו רחוקים ממני מדי, שומרים על תפקידם לצד הירח. הם היו רחוקים מדי בשביל לעשות משהו."
נשמתי עמוק, מנסה להכניס קצת אוויר לריאות. הכל היה קצת גדול עליי פתאום.
"אתה יודע למה?" שאלתי. אם כבר סיטואציה מוזרה, עם בן אדם מוזר, אז גם שאלות מוזרות. "למה אנחנו עושים את זה? הרי גם ככה כואב לנו חזק חזק בפנים.
למה אנחנו גורמים כאב גם לגוף שלנו?"
דניאל הסתכל עליי, והפעם הוא לא חייך כשהוא אמר לי
"ככה זה כשנשברים. נשברים עד הסוף."
