היי, אז בתקופה הזאת בשנת 2005- גורשנו. אחים שלנו אנחנו- כל עם ישראל.

הכתיבה עצמה לא שלי, ואולי זה עלה פה פעם.

(זה של מישהי מהפורום שנתנה לי להעלות)

אם אתם רוצים להגיב יש לי בקשה- בבקשה לא להגיב על הקטע של הנאצים, כי לא אהיה פה להגיב לכם ולהוכיח שזה נכון. למרות שקשה לנו להכיל את זה .

היום אנחנו מתחרטים, היום אנחנו יודעים להגיד שזאת הייתה טעות-

לא נשכח ולא נסלח- לא שוב!!

ואל תגידו" לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו".

___------------------______

"נשבעים לחזור"!

קו חד מתוח לי בגרון, 
           קו של דמעות.
אני יושבת וכותבת את המחשבות שלי,
את הכאב הבילתי מובן הזה,
כותבת על החורבן-
           חורבן הבית.

ברקע מתנגנת מנגינה שקטה- מנגינה של כאב שלא נגמרת.

אני מנסה להיזכר בנקודה אחת, אבל כל הזכרונות עולים וחוזרים.
מציפים אותי כמו הים שהיה שם.
ים רך ורגוע.
נגענו בו-חרטנו עליו את (כל) החיים שלנו, והוא שמר עליהם..ליטף ודאג.
זרם המים והגלים ששטפו את החוף ניסה להוכיח (לנו) שיהיה (לנו) טוב, שהזיכרון יישאר. 
שננצח.
(היום אני אומרת שלפחות ניסינו..)

בוקר.
החיליים צעדו שם בשתי טורים שחורים, המבטים שלהם פנו לכיוון אחד.חד וידוע.
הם לא חשבו, וזה מה שכאב.
הם עמדו שם. גושי בשר ועצמות, וזהו.

כשראיתי את זה שוב- נשברתי.

נזכרתי בהם, בכל אותם יהודים שמסרו את עצמם, שנלחמו בנאצים. באותם אלו שרצו להכחיד אותם.
ההבדל היחיד בין הנאצים לחיליים היה-
שהם גירשו את הם אחים שלהם, הנאצים לא.

הם לא חשבו עלינו ואולי גם לא על עצמם,
הייתה להם פקודה והם מילאו אותה. בלי לחשוב, בלי להתרגש, בלי לרחם.
שכבו שם תינוקות קטנים, ילדים ונערים מכל הסוגים- מאוחדים. משפחה אחת.
והם פירקו אותה.
ריסקו אותה לחתיחכות, לאלפי שברים קטנים שלא נוכל לחבר שוב.

חרטנו על דלת הבית שלנו את המילים-
"נשבעים לחזור"
נשבעים לחזור ולהילחם והפעם-לנצח!
נשבעים....

כל כך הרבה דמעות נשפכו שם. 
היו לבנים על הרצפה וכמה חתיכות של רעפים שבורים.
חשבנו שניהיה כמוהם- אבל לא רצינו להאמין.
עמדנו מול החיליים ודיברנו לקיר.
צעקנו (להם) שיש להם עוד אפשרות, עוד שניה לחזור (בהם).
שניה לבנות ולא להרוס,
שניה אחרונה של שקט.
הם בחרו להרוס את השניה,
(הם )בחרו להיכנס בנו ולנצח.

בלילה כבר היינו בדרך לאיזה מלון.
האוטובוס היה מלא מפונים, אחים שלי. 
כל אחד לקח את עצמו וביד השניה את הלב. את כל הזכרונות שהצליח לרכז. את מה שנשאר לו שאף אחד לא יכול לקחת (לו).

היום אני שוב חורטת, והפעם על (ה)דף (שלי)- כי זה מה שנשאר לי,
"נשבעת לחזור"!
לחזור להילחם, לחזור להוכיח למה אני עוד חיה.
למה הגב שלי שבור וגם הלב.
לחזור להניף דגל ניצחון, דגל של חירות, של חיים.

נשבעת לחזור ולא לסלוח-
נשבעת לסיים את המנגינה..

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה  פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

אני תוהה מה זה הרגש הזה.

יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.

פחד. אולי פחד.

אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.

שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.

מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.

אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.

זה איננו. את אינך. אני אינני.

יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.

יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.

טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.

אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.

את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.

משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.

לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.

אני רוצה לטרוף לצעוק.

משהו משוגע שירטיט. אותך.

כמוני.

ביי

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.