היא מתאפרת מול המראה. המראה שבחדר שלה, כן, נו, הזאת העגולה. הקטנה.
היא מורחת את המסקרה על הריסים שלה בחוסר חשק ואת העיפרון מעבירה ברפרוף. אבל אחר כך היא מעבירה אותו שוב, ליתר בטחון. להיות בטוחה שכל השחור הזה באמת מסתיר את האדום מהבכי של הלילה.
היא מביטה במראה בחוסר שביעות רצון, ראשה מוטה הצידה בספק, אבל בסוף מוותרת.
אולי יהיה לה קצת מזל ויחשבו שזו האלרגיה הארורה הזאת. בעצם, למה שלא יחשבו? היא מתעודדת מעט, לוקחת את התיק הקטן שהיא כל- כך אוהבת, ויוצאת.
בחוץ, ברחוב, זה נראה לה כאילו כולם מסתכלים היום דווקא עליה, חודרים למוחה ויודעים את כל המתרחש בראשה הסתור והסוער. היא מחישה את צעדיה ומגיעה למשרד. המזכירה שמימינה, הזאת עם הכי פחות טקט ורגישות שם, פונה אליה, מסטיק מנטה בפיה. קשה לפספס, הוא מדיף ריח של מטהר אוויר ובאותה עוצמה. היא מחייכת אליה, מלאת אנרגיות על הבוקר.
"מה, שוב בכית בלילה? יואו, מסכנה. איך אני מבינה אותך, את לא יודעת.."
היא מחייכת באילוץ.
"לא, נו, זו האלרגיה הזאת, את יודעת.."
מסתבר שמזל אין לה.
המזכירה מהנהנת בגבה מורמת למרומי מצחה, וממשיכה בעבודתה, מפזמת לעצמה.
היא נאנחת בלבה אנחה עמוקה, שבורה, ויוצאת מהר לשירותים. היא קורסת על מכסה האסלה הסגור ומייבבת אל תוך ידיה שכבר ידעו כל- כך הרבה דמעות.
"ילד שלי," היא לוחשת בין הדמעות החמות. "אני מתגעגעת אליך, גוזל שלי. אני רוצה לחוש אותך, לחבק ולנשק.."
קולה נשבר. מרוסקת, היא דוממת. "תחזור," היא מסכמת לעצמה בבכי לאחר מספר שניות. "אני כל- כך מתגעגעת."
למשרד היא לא שבה, והיא גם לא ענתה לשיחה מהמזכירה הזו שמימינה.
היא רק נעמדה אל מול המראה, והתאפרה בכבדות.
אסור שייראו את סימני הדמעות.
היא חזקה.
והסוף כל כך אמיתי!
