המלחמה הלא מנצחת

שי חזר הביתה לאחר שבועיים שלא ראה את אבא ואימא. 

גופו היה רזה וצנום מפאת כך, שלא אכל שבועיים מאז חזר לצבא. ראשו חשב כל הזמן על עידית חברתו שנפצע שבוע לפני כן, בקטטה שנפרצה בין כוחות צה"ל למחבלים. היא נפצעה לאחר ירי של החמאס לכיוונם.

הוא חשב על כך שלא יכל ללכת לשבת לידה, לדבר על הדברים שרצה לומר לה. לומר לה שהוא אוהב אותה, מעודד אותה. היא תיהייה בסדר,חשב. אך, טעה. יומיים אח"כ המצב שלה רק החמיר, ובגלל זה התירו לו לחזור לביתו כדי לבקרה ולעודדה, עד כמה שיכל. ראשו כאב. הוא חזר עכשיו לבית תשוש ועייף רצה לחזור למיטה, לישון. אך לא יכל. כאב לו שלא הגן עליה מספיק. כאב לו שלא אמר לה את מה שרצה. הוא היה מרוסק. המשפחה תמכה בו והוא, שהיה מרוסק מהרגע הראשון שנודע שהמצב הדרדר. ובסופו של דבר התחזק וקם על רגליו לכיוון ביה"ח איכילוב. 

היא שכבה שם, לא כאתמול או כשילשום. לא כשבוע שבועיים אלא כחיה פצועה המבקשת עזרה. גופה היה מכוסה תחבושות, ועל גופה חוברו הרבה צינורים. היה שם צינור אחד, צינור הנשמה. גופה היה קודר. פניה מכוסות תחבושות, שערה הארוך והיפה ,נקצץ. 

שי חיבק  אותה, ליטף את שערה עם הדם הקרוש, והביט בעיניה העצומות. "את גיבורה" לחש לה באוזן וחיבק אותה בעדינות "אני מתגעגע לצחוקך הנעים. את יקרה לי. תפקחי את עינייך. גם אורי פה. נמצא לידי וגם הוא מתגעגע" גופו רעד ומעיניו פרצו נהרי דמעות עזים "אימא שלך חזקה,אך אני שבור ככלי חרס השרוע על הריצפה. כשתתעוררי אני כבר יהיה שקום." הבטיח 

הרופא הראשי נכנס ואמר בכל יציב "תצא בבקשה. אני צריך לטפל בה. לבדוק אותה" אמר והורה לשי לצאת. שי ביקש רק משהו קטן. הוא דחף לידיה של רוי פתק צהוב שבו היה רשום באותיות גדולות ומטושטשות  'I-♥-U' ובקטן היה רשום 'אני איתך' 

שבועיים עברו ומצבה התדרדר. שי רק נחלש ונחלש, וןהמשפחה רק התחזקה. שי שאל אותם מאיפה הם שואבים כוחות. והם שלא האמינו במוסר ושי גבר עליהם בידיעתו במוסר וביהדותו, ענו לו והצביעו למעלה. "הכל משם" אמרה האם וחיוך ראשון עלה על פניה. "אני מאמינה על ידו הגדולה שהיא בדר. היא עוד מעט תקום ותומר שישנה פשוט טוב. זה הכל" שי כבר נבר בכל העיניין הזה וידע שמשם לא יצא יותר מדי דבש. "אני לא חושב שמהאמונה הזאת תצא דבש. יצא רק רע." אמר בפנים מזלזלות. האם של רוי חייכה אליו אך זיק של עצב ניזק בעיניה, "אני יודעת שקשה. תאמין לי שאתה אומר את זה מיאוש. ברור לי שרוי תקום. אני יודעת שלא הספקת לומר לה שאתה אוהב אותה. אז מה?" "אני נורא סגור ופחות פתוח להצעות מסגנון זה אבל היה ברוי הזאת משהו מדהים. כלומר יש בה" אמר שי ועיניו מחפשות את מיקומן "שלום, מה נישמע?" שאלה אהובה חברה של רוי אשר כפרה בהלכה מאז נודע פציעתה. "ידעתי שיקר משהו." אמרה לשי שבישרה לו שחזרה בשאלה "אז מה?? בגלל זה את נוטשת אותו?" שאל שי בחשדנות. "לא, פשוט יש לי קושי בלעשות את מצוותיו. בלקיים אותן. אני מתכוונת" אמרה אהובה בהסבר 

"האמונה חזקה. תאמיני לי. אנחנו רק צריכים האמין שהוא איתנו,ונצליח על כולם. וגם על הערבים ימ"ש" אמרה אימה של רוי. ובאמת  לאחר כשבועיים התקבלה ההודעה והופצה השמועה: רוי לוי קמה לתחייה. אושר עצום פקד את שי באותה שעה. הוא לא האמין שהבלתי יאומן קורה.

הנה זה קרה. היא קמה. האמונה של משפחתה של רוי רק גדלה. ושי, החזיר את רוי בתשובה. ועכשיו, זאת אומרת עוד שלוש שבועות יקימו בית כשר בישראל.

האושר הגדול פקד את בני המשפחה.

הסיפור מוקדש לרפואתו השלימה והמהירה של החייל היקר: מרדכי חי בן ברכה יהודית. המסר ברור: רק האמונה בה' והתפילות הרבות יעזרו לרפויו של מרדכי היקר. בע"ה עוד היום נישמע בשורות טובות.

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

אממ זה קשור לתקופה יותר של פרשת נוח אבל בפועל נוגע בכל תקופה בחיים.

האם אני עושה את הדבר הנכון?

בינתיים בפנים אני מחזיק מעמד.

יודע שבינתיים אני בטוח,

אבל מרגיש פספוס.

אולי זה טוב לצאת קצת.

לראות, להסתובב, לדעת,

להרגיש.

אתה יודע?

לא מזמן שמעתי קול שאמר

“!יהודי, צא מן התיבה”

זאת הייתה צעקה.

צעקה מעומק הלב.

צעקה שקוראת לך,

ולא נותנת לך להישאר אדיש.

צעקה שישר קמת ועשית

זה אתה שצועק.

מתוך תוכך.

יודע שאתה חייב להתחיל.

להתחיל בלצאת מהתיבה.

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.