המלחמה הלא מנצחת
שי חזר הביתה לאחר שבועיים שלא ראה את אבא ואימא.
גופו היה רזה וצנום מפאת כך, שלא אכל שבועיים מאז חזר לצבא. ראשו חשב כל הזמן על עידית חברתו שנפצע שבוע לפני כן, בקטטה שנפרצה בין כוחות צה"ל למחבלים. היא נפצעה לאחר ירי של החמאס לכיוונם.
הוא חשב על כך שלא יכל ללכת לשבת לידה, לדבר על הדברים שרצה לומר לה. לומר לה שהוא אוהב אותה, מעודד אותה. היא תיהייה בסדר,חשב. אך, טעה. יומיים אח"כ המצב שלה רק החמיר, ובגלל זה התירו לו לחזור לביתו כדי לבקרה ולעודדה, עד כמה שיכל. ראשו כאב. הוא חזר עכשיו לבית תשוש ועייף רצה לחזור למיטה, לישון. אך לא יכל. כאב לו שלא הגן עליה מספיק. כאב לו שלא אמר לה את מה שרצה. הוא היה מרוסק. המשפחה תמכה בו והוא, שהיה מרוסק מהרגע הראשון שנודע שהמצב הדרדר. ובסופו של דבר התחזק וקם על רגליו לכיוון ביה"ח איכילוב.
היא שכבה שם, לא כאתמול או כשילשום. לא כשבוע שבועיים אלא כחיה פצועה המבקשת עזרה. גופה היה מכוסה תחבושות, ועל גופה חוברו הרבה צינורים. היה שם צינור אחד, צינור הנשמה. גופה היה קודר. פניה מכוסות תחבושות, שערה הארוך והיפה ,נקצץ.
שי חיבק אותה, ליטף את שערה עם הדם הקרוש, והביט בעיניה העצומות. "את גיבורה" לחש לה באוזן וחיבק אותה בעדינות "אני מתגעגע לצחוקך הנעים. את יקרה לי. תפקחי את עינייך. גם אורי פה. נמצא לידי וגם הוא מתגעגע" גופו רעד ומעיניו פרצו נהרי דמעות עזים "אימא שלך חזקה,אך אני שבור ככלי חרס השרוע על הריצפה. כשתתעוררי אני כבר יהיה שקום." הבטיח
הרופא הראשי נכנס ואמר בכל יציב "תצא בבקשה. אני צריך לטפל בה. לבדוק אותה" אמר והורה לשי לצאת. שי ביקש רק משהו קטן. הוא דחף לידיה של רוי פתק צהוב שבו היה רשום באותיות גדולות ומטושטשות 'I-♥-U' ובקטן היה רשום 'אני איתך
'
שבועיים עברו ומצבה התדרדר. שי רק נחלש ונחלש, וןהמשפחה רק התחזקה. שי שאל אותם מאיפה הם שואבים כוחות. והם שלא האמינו במוסר ושי גבר עליהם בידיעתו במוסר וביהדותו, ענו לו והצביעו למעלה. "הכל משם" אמרה האם וחיוך ראשון עלה על פניה. "אני מאמינה על ידו הגדולה שהיא בדר. היא עוד מעט תקום ותומר שישנה פשוט טוב. זה הכל" שי כבר נבר בכל העיניין הזה וידע שמשם לא יצא יותר מדי דבש. "אני לא חושב שמהאמונה הזאת תצא דבש. יצא רק רע." אמר בפנים מזלזלות. האם של רוי חייכה אליו אך זיק של עצב ניזק בעיניה, "אני יודעת שקשה. תאמין לי שאתה אומר את זה מיאוש. ברור לי שרוי תקום. אני יודעת שלא הספקת לומר לה שאתה אוהב אותה. אז מה?" "אני נורא סגור ופחות פתוח להצעות מסגנון זה אבל היה ברוי הזאת משהו מדהים. כלומר יש בה" אמר שי ועיניו מחפשות את מיקומן "שלום, מה נישמע?" שאלה אהובה חברה של רוי אשר כפרה בהלכה מאז נודע פציעתה. "ידעתי שיקר משהו." אמרה לשי שבישרה לו שחזרה בשאלה "אז מה?? בגלל זה את נוטשת אותו?" שאל שי בחשדנות. "לא, פשוט יש לי קושי בלעשות את מצוותיו. בלקיים אותן. אני מתכוונת" אמרה אהובה בהסבר
"האמונה חזקה. תאמיני לי. אנחנו רק צריכים האמין שהוא איתנו,ונצליח על כולם. וגם על הערבים ימ"ש" אמרה אימה של רוי. ובאמת לאחר כשבועיים התקבלה ההודעה והופצה השמועה: רוי לוי קמה לתחייה. אושר עצום פקד את שי באותה שעה. הוא לא האמין שהבלתי יאומן קורה.
הנה זה קרה. היא קמה. האמונה של משפחתה של רוי רק גדלה. ושי, החזיר את רוי בתשובה. ועכשיו, זאת אומרת עוד שלוש שבועות יקימו בית כשר בישראל.
האושר הגדול פקד את בני המשפחה.
הסיפור מוקדש לרפואתו השלימה והמהירה של החייל היקר: מרדכי חי בן ברכה יהודית. המסר ברור: רק האמונה בה' והתפילות הרבות יעזרו לרפויו של מרדכי היקר. בע"ה עוד היום נישמע בשורות טובות.
