הסבר למי שמכירה את הדמויות
קראתי את הספרים אסתרק ומהללאל (מדהימים לדעתי).
רנה מוצגת שם כאישה בודדה מאוד לאחר חזרתה מהשבי.
החברה היחידה שלה היא אונמר שקטנה ממנה בעשרות שנים...
אבל לרנה יש אחות, שהיא גם אחותו של המלך רעואל ואימו של פנרס. לאיפה היא נעלמה?
למה הן לא בקשר?
בעקבות השאלה הזו כתבתי את הקטע הבא.
דלתות האלון הכבדות נפתחו זו הפעם השלישית ברציפות.
אלמנתו של הבק המנוח התרוממה מבין הכרים שריפדו את הכורסא עליה ישבה.
לאחר רגע, נעמדו על רגליהם גם פנרס, אחיו ובני דודיהם- הנסיכים.
המלך פסע פנימה מפטיר כלאחר יד ברכה שגרתית לחיילים העומדים בפתח. רנה והלה נותרו לרגע עומדות מאחריו, מהססות.
חיוך רחב ומעודד שנשלח אליהן מאת הוד מלכותו והן מצאו עצמן פוסעות אל תוך האולם.
מבטה של רנה מטושטש והיא מנסה להישיר אותו בכל זאת אל אחותה.
הלב עמוס, המוח מתפוצץ. אלפי חלקיקי זכרונות נלחמים על תשומת ליבה.
מיאל והיא בונות ארמון חול בחצר הארמון. רעואל בן העשר מרתק אותן בסיפור ואינו מבין מדוע הן מפחדות ומיבבות בבכי. אבא מרים את שלושתם יחד על הכתפיים. היא גוזרת בטעות את בד המשי היקר שנועד לשמלתה של מיאל. מיאל כועסת. רעואל מפייס. מיאל והיא מתחרות בטיפוס. היא נופלת ונפצעת. מיאל מגישה עזרה.
זהו? זה מה שיש לה לעשות עכשיו? אחותה עומדת ומחכה. 25 שנה היא חיכתה!
רנה פוסעת עוד מספר צעדים. הן עומדות זו מול זו. בוחנות את תווי הפנים, מחפשות שם את האחות אליה התגעגעו.
הדמעות הגואלות מגיעות סוף סוף.
הידיים נפתחות. הן עוטפות זו את זו בחיבוק חזק. חזק כל כך, כאילו מנסות לדאוג שאף אחד לא יפריד ביניהן עוד לעולם.
עוד רגע, עוד אחד. המלך מכחכח בגרונו. בעוד כחמשה עשר רגעים עליו להיפגש עם שר המלחמה, האביר מקאן, והנוכחים בחדר עוד לא ערכו הכרות עם רעייתו הצעירה, בת דודתם.
אח"כ עוד תוכלנה הנשים לשוחח יחדיו שעה ארוכה.
רנה ומיאל מתיישבות זו לצד זו.
מיאל מביטה סביב. ילדיה שלה, טור ובעלה, מיכאל, יקוואל, אונמר, בנימין, ליסיה. כולם כאן.
לא, לא כולם. "הוא כל כך חסר עכשיו!".
העיניים כולם מבינות, מזדהות. הוא חסר לכולם.
"לא פגשתי אותו, אבל אני מחותנת שלו, מיאל. תכירי את ביתי הלה".
"את הלה אשתי"- מוסיף אסתרק.
מיאל שותקת.
הלה שולחת חיוך קטן ומושיטה יד עדינה אל עבר דודתה.
היד נשארת באוויר.
אסתרק מנסה לשווא להסתיר את שפתיו הרועדות מתחת לשפמו.
הוא מנסה לדלות מידע מבין ריסיו של פנרס.
פנרס מאשר בניד ראש את חששותיו.
רנה לא זקוקה לאישור.
"זו הבת שלי, מיאל. בת יהודיה כשרה. כוזרית בת דת משה".
שתיקה.
רק עתה נוחתת ידה של הלה חזרה למקומה. פניה היפות חיוורות והעלבון ניכר בכל תו בהן.
"הי, טור, אתן דומות כמו תאומות"- ליסיה מרשה לעצמו לשבור סוף סוף את השתיקה.
אף אחד לא מחונן אותו במבט.
"כן, מיאל, היא דומה לטור". רנה מוכיחה כי על אף הכל, מישהו הקשיב לו.
"הן דומות כי הן בנות דודות. הלה היא ביתי היקרה יראת השמיים".
"היא ביתו של קאה הי" גם מיאל שוברת שתיקה בעקבותיו של ליסיה.
רק מבטו המצמית של אסתרק מזכיר לה מיהו בעלה של הלה ומונע ממנה להמשיך ולספר על הדם הקאוורי הזורם בעורקיה של המלכה.
רנה קמה בכבדות, מניחה יד אוהבת על כתף ביתה. "בואי הלה".
מבט קצר נוסף בין האחיות. כאב של פרידה מחודשת.
אסתרק חוכך בדעתו. וכיון שלא פנרס ולא רנה מתנדבים לעזור לו, הוא יוצא אחריהן מן האולם.
באמת לא שמתי לב שזה חסר.. אבל תכל'ס זה חסר.
אבל לדעתי כן הן צריכות בסוף להכיר בניהן..
אחרי הכל הן קרובות משפחה.והיחוס של הלה, אחרי שמתרגלים אליו, לא כזה נורא..
וגם קצת לא ברור באיזה הקשר זה מגיע.
אבל חוצמזה זה מהמם!!
וממש נכנסת לשפה של הסופרת..שזה חתיכת הישג
תודה!
בכל מקרה, חברות טובות זה הגיוני שהם כבר לא וזה מסביר את הבדידות שלה במהללאל.
והרקע אמור להיות הפגישה המשפחתית לאחר החזרה מהשבי. כל משפחת הביואר העניפה- בניו של רעואל, רנה וביתה, אחותה וילדיה.
תודה על הפרגון (-:
באמת הצלחת "להיכנס" לראש ולדרך כתיבה.
איזה כישרון!
מחכה לסצנה הבאה;)
תודה!
שירה חדשה~הגיוני מה שאת אומרת על הבדידות..אבל חסר לי בכ"ז כמה פרטים. אולי אנסה להשלים אותם באמת..נראה
כתבתי את זה שם בהתחלה.
אני נקראת שם כוזרית.
אם זה מעניין אותך, תוכלי לקרוא את הדיון על הקטע שכתבתי בתוך "פרוייקט מילואים". הוא נקא שם- פגישה שכזו
כתבת מקסים!
איזו שפה נהדרת..
נהניתי לקרא.
תודה
אני יקוואל... מכירה?
חמוד לראות פה מישהי ממלכה במבחן..
אולי אני יעלה לכאן גם את הקטעים שלי...
הקטעים שלך מוצלחים !!
תעלי!!!
אנ'לא בשל
אתה אומר
למה הכוונה?
אתה חיוור מאוד מאוד
ורק בהתחלה?
רוצה להיות סגול כהה
ולא פחות מזה
האם זה אפשרי חבר
אולי אתה טועה?
לפחד יש פנים רבות
עיתים נדמה כהר
אבל אם תסיט את מבטך
תראה פתאום נהר....
ועל גדתו עומדת בת
משורש נשמתך
והיא רק היא חבר
תמתיק את בדידותך!
יש גם רגעים טובים
זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!
אויר פסגות גם ברחוב.
והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.
ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.
ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.
זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.
היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.
הם אינם. אפשר מעולם לא היו.
ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.
ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.
הידיעה הזאת, הקיימא.
שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.
ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.
אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.
כי מי יודע. מתי תיפול.
אתה חי בין תהום לתהום.
שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.
לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע, מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.
רק כדי לצנוח שוב פנימה.
כתבת אותי!!
הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....
קיצור, כתבת ממש ממש יפה....
ויפה כתבת: אלוקים מושך את ראשך בכוח.....
אבל לא מעל הזוהמא. זו לא זוהמא. זו איזו נפילה
שכדאי לתהות על קנקנה וכשיוצאים לנשום,
לברר עם עצמך, למה ואיך ומה עושים וכו'....
האם אחרי נפילה כזו, החיים לא חזקים
יותר, שווים יותר, צבעוניים ונושמים
יותר, אם היא לא היתה מתרחשת?
ויש חברים לבקש הקשבה, הכלה,
וספרים מצחיקים (אפילו להחזיק
כאלה לעת כזאת...), ומוסיקה
אהובה ואם יש קצת כח, אפשר
לכתוב, אפשר לצייר, אפשר
לכייר (חושבת שזה יכול לעזור
יותר מלצייר), ויש לטייל
בטבע קצת, אם יש דבר
כזה בסביבה, ויש...
גלידה. ענקית. עם המון קצפת...
וחוצמזה, השם לא משקיע אם
משקיע את הראש באכזריות -
זה רק רמז, לבדוק מה קורה,
להכיר מה טוב לך, וגם,
כשאפשר, להבין ולעזור
לאחרים שעדיין עם
הראש למטה. מתחת לגלים
חונקים.
אז אולי, עם כל ההרגשה
הנוראית הזו (מוות, חוסר
משמעות נורא, ריקנות) -
יצא מזה עוד טוב...?!
והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!
וחס וחלילה, לא להרים ידיים
ולהתייאש.
ואפשר ואפשר לאהוב... (לאה גולדברג)
רבי נחמן לא מרשה.
קל וחומר, הקב"ה!
כל כך נכון כתבת. כל כך נכון הסקת. אני עדיין שוכחת.
אני תוהה מה זה הרגש הזה.
יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.
פחד. אולי פחד.
אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.
שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.
מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.
אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.
זה איננו. את אינך. אני אינני.
יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.
יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.
טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.
אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.
את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.
משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.
לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.
אני רוצה לטרוף לצעוק.
משהו משוגע שירטיט. אותך.
כמוני.
ביי
באתר יד שניה
במדור
דירה להשכיר
מסיבות מובנות
העדפנו בנות
ומייד קיבלנו
נזיפה חמורה
ה ד ר ה!
הממ....
יש חובות להחזיר
המצב לא שפיר
אין ברירה,
בא נעשה רשימה.
ראשונה היתה לי
אחריה היה צליל
הוא תובל
היא יובל
היא דניאל
(עם הכלבה גבריאל)
שתי חן
שני חן
(לא ביחד)
היא ריף
הוא אגם
היא אזוב
הוא נרקיס
גם היא.
(הגדיל לעשות
בחור בשם דין
שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין
עד שבן זוגו (בחור בשם קים)
יספיק להגיע מסין.....)
כשעברנו שנית
על כל הרשימה
נתקפנו בכאב ראש
איום ונורא,
לא הצלחנו פשוט
להבין,
מי הוא מה
עכשיו בדירה
זוג מקסים ממוסקבה;
הוא אברשה היא מאשה
לחתול קוראים סשה
החתולה היא נטאשה
וזו הבוחשת ב kasha
היא כמובן ...
סבתא באשה!
הם חזרו בתשובה
לפני פחות משנה
ומקפידים על מצוות בהידור.
וכדי לקיים זריזין מקדימין
הקימו סוכה באלול...
יציבה
חזקה
(היתה שם סופה!)
לא תימוט
לא תיפול
לעולם!
החרוזים מדויקים, הסיפור חמוד מאוד, קליל ופשוט כיף לקרוא אותו...
(לא יודעת איך הגעתי לפורום הזה אחרי שנים שלא נכנסתי אליו)
אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק
בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)
עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא
וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר
מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ
גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי
עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן
סכנת מוות
חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן
וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.
אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.
עליהן, הן עוד תבואנה....
עוד יחזור הניגון.....
אתה מזכיר לי חתול רחוב
כזה שקופץ כשמתקרבים אליו
כזה שלא צריך שישמרו עליו
כזה שמסרב לבטוח
גם לא בי
גם לא בי
תן לי ללטף אותך
את חצי האוזן שנותרה לך
מבטיחה שלא אפגע בך
אולי יום אחד תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי
אטווה לך שירים שמחים
נחבוש יחדיו את הפצעים
נבכה הכל החוצה
אם תבטח בי
אם תבטח בי
רק אם תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי.
היו ימים.
נושא השיר הוא אתה?
השירים שלך מלווים אותך לאורך זמן?
אתה מתנסה בסוגים נוספים של כתיבה יוצרת?
אני פחות טוב בפרוזה ועוד פחות בכתיבה ארוכה / המשכים, אבל היו לי כמה חיבורים טובים.
מעדיף שירה.
או "פחות אוהב"?
אתה כותב רק לפה או רק למגירה או משתף גם בפורומים אחרים?
קל לי יותר לבטא את עצמי בשירה ואני אוהב את התמציתיות שלה.
אבל כאמור, היו לי כמה קטעים בודדים שאינם שירה שכתבתי, שכן מצאו חן בעיניי.
בעבר שיתפתי ב־tale.co.il אך האתר נסגר.
יש לי כמה חיבורים פה ושם בוואטפד ובאתר החדש chapter.co.il, מעבר לזה לא.
אתה חושב שאתה מצליח לבטא את עצמך בתמציתיות של השירים שאתה כותב בצורה טובה גם לאחרים כמו לעצמך?
אתה משתף גם אנשים שמכירים אותך?
אני אוהב שירה עברית של דור האמצע (פוסט־אלתרמן כזה). נניח נתן זך, אברהם חלפי, זלדה, כאלה.
גם פיוטי אשכנז.
גם שירים יפניים מסוימים (בעיקר אינדי מלודי, לפעמים יש מילים מעניינות).
נראה לי שרוב ככל השירים שלי מובנים למדי. יש כמה אזוטריים. מדי פעם אני שואל את מר AI מה הוא חושב (עוזר לי לנתח ולרכז את המחשבות בדיעבד), ובדרך־כלל זה קולע.
אנשים לא כל־כך מכירים אותי.
הבדידותיפה.
ואנשים שקוראים אותך להרגשתך יותר מכירים אותך?
אם כי, באופן כללי, איני מרגיש בנוח עם זה מכירים אותי.
לעזאזל אני מרגיש כמו פסיכולוג חחחח
פשוט פרשתי וכיוון שלא יכולתי להתחבר לאחו, חזרתי כחתול זמני.
הבדידותתמשיך לכתוב ולשתף ולגלות דברים על עצמך
אולי אתה יודע משהו שאני לא
וואו, מהמם, כואב מאוד, נוגע, מחזק...
הוא נפל לאחור
שערו התמזג עם חולות
ועיניו הפקוחות
מעולם לא היו כה כחולות
כששמים ירדו לקראתו
לשמו היה צליל של
מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה
כך בדיוק
הוא היה.
נער חלום
איש של אמת
איכותי ויפה וענוו
לא מאמינה
לא ייתכן
שהוא מת.
לאחר 120
משתוקקת לפגוש
את אמי, את אבי ושלוש חברות,
מגיעים בשמחה לקראתי
ואותך
בארי.
