או שבאמת נגמר והיא הלוותה מחברה בכיתה

או שזה נגמר מהר ועוד ייגמר בעוד שבועיים

אולי פשוט להגיד לה שזה לא נגמר ולחכות מה היא תגיד

בעיקרון אני אישית שיקרתי לאימא שלי גם בילדות וגם עכשיו כי היא מתרגשת יותר מדי ומתעצבנת מהר וגם מספרת הכל לחברות ולדודות כי היא אוהבת להתייעץ אז לא ראיתי דרך אחרת. וכולם עיגלו פינות פה ושם, לא חושבת שזה סוף עולם

אם ילד יידע שתגיבי בהבנה ובהכלה ולא תצטערי או תבכי אז לא יהיה לו סיבות לשקר

להיבהל מידי.

מה שכדאי לבדוק זה מדוע הענין קרה.

אם ילד מרגיש צורך באופן הזה, מסתבר שמבין שאחרת זה לא יקרה.

לפעמים, דווקא המסר המאד-מסודר, גורם למחשבה שלא תהיה התחשבות ברצונות "חריגים" ואז ילדים עלולים לשקר.

אז הדרך לכאורה שיארו את האמת - זו הידיעה שמה שיאמרו יתקבל בסבלנות ואפשר לדבר עליו.

אולי כדאי כעת לשוחח איתה, לגמרי בנחת וללא לחץ להגיד שראית שדווקא נשאר - ולשאול בנעימות: חשבת אולי שאם תגידי אני לא אסכים לקנות עוד?..

אם היא תגיד שכן, אז תאמרי לה שאין מה לדאוג. אם רוצים משהו - אפשר להגיד ואנחנו נדבר על זה. אין צורך לומר שממש נגמר.

אם היא תגיד ש"היא חשבה שנגמר" - אל תתעקשי. אז תגידי סתם את העיקרון, שתדע שגם אם משהו לא נגמר אבל ממש חושבים שצריך - אפשר לומר ותדברו.

כמה שילדים מרגישים - מנסיונם ולא רק מתיאוריות - שהם לא "מאויימים" מה שיגידו, כך הם יותר אומרים בכנות.

ענ"ד.

[כדאי גם להסביר לילדים, שקונים ה שברשימה, כי אחרת רואים כל מיני דברים, ו"רוצים" גם מה שלא צריך. אבל אם מישהו רוצה משהו שמוצא חן בעיניו, יכול לומר, ונחשוב בבית - אם יש צורך, אז בפעם הבאה. כך לתת קצת סיפוק לרצון הזה "לקנות משהו שרואים" בלי להיות כ"כ "מתוכננים"..]

זה מאיר את הענין בצורה מאוד מאוד מסוימת ושלילית וגם מאיימת. לא מדובר בילדה שבאופן שיטתי משקרת. בסך הכל

היא אמרה דבר לא נכון, וכנראה היו לה סיבות לזה.

אז כמו שכתבו לך- צריך לבחון מה היו הסיבות.

היא בת 7, והיא ידעה טוב מאד שלא נגמר. היא פשוט נדלקה מה"קיטי"

והיא ידעה שאני אקנה לה כשיגמר אבל היא רצתה עכשיו.

אתמול היא שוב אמרה משהו לא אמיתי. אמרתי לה: את זוכרת שקניתי לך ואח"כ ראינו שלא היינו צריכים לקנות. את שוב אומרת דבר שקר?

אז היא חזרה בה.

אני רק חוששת שהיא משקרת כדי ללכוד תשומת לב, (מה עוד הייתי צריכה לתת כדי שהיא תאמר את האמת?)

או כי זה לא נראה לי אסור. (ולמה מה שהחדרתי וחינכתי אותה עד עכשיו לא עזר?)

אני לא אוהבת "לעגל פינות". אולי אני מרובעת מידי. בכל אופן, שקר זה שקר ואמת זה אמת, ואמת שהיא חצי אמת וחצי שקר - היא שקר מוחלט.

אני די נבוכה לקראת התסריט הבא.

די ברור.  

היא רצתה מאד, ומכיוון שידעה מראש שאמא לא תסכים - שיקרה לצורך הענין.

לא נדיר אצל ילדים.

לענ"ד, זה שתגידי לה: את שוב אומרת שקר?...  לא בהכרח יפתור את הבעיה. זה "ראש בראש".

יתכן שאת "מרובעת מידי"..  השאלה אם את יכולה קצת לשנות את השיטה להשגת המטרה.

זה שאת אומרת לעצמך: חצי אמת זה שקר מוחלט - זה טוב למושגייך. מצד האמת. לא בהכרח שזו הדרך לחנך לאמת. מחנכים בנחת. גם כשצריך לומר בבהירות, וגם לערכים חשובים.

צריך להשתדל שהשקר לא יהפוך למאבק סמוי, בבחינת איך עושים את זה באופן שאמא לא תבחין. לא בטוח שהיעד יושג ע"י סוג של "הטלת אימה" כזו.

לדעתי, יותר טוב לדבר על מה שהיה. אם היא תדע שמבחינתך זה פשוט שקר, אז אין על מה לדבר...

אז כדאי אולי "ראש אחר".. לשבת בנחת, להגיד, בחיוך: נכון מאד רצית את הסוג הזה לכן אמרת שנגמר?

ואחרי שתאשר, לומר: אז אני ממש מבינה שרצית את זה; יש דברים יפים בחנות שבאמת רוצים. אבל מצד שני - גם לא להגיד את האמת זה לא טוב (אל תשתמשי מידי בשורש "לשקר" - זה יכול להעצים את הענין..). וחוץ מזה שזה דבר לא טוב - גם ממש לא כדאי. כי אח"כ, אם מישהו מתרגל לא תמיד להגיד אמת, אז גם כשהוא באמת צריך משהו - כבר לא יודעים אם זה נכון או לא....

אז בואי נחליט, שאם את רוצה משהו, אפילו אם זה משהו שיש ואפילו אם את חושבת שלא יסכימו, את אומרת ונדבר ביחד. לא נכעס.  וגם אם קורה משהו לא נעים נניח, אפשר להגיד ונדבר.  אם את תדברי אמת ותשתדלי להתנהג בסדר, אז גם אם תקרה תקלה - לא נכעס.  נחשוב ביחד.

[ובאמת תשתדלי לתת לכך "חיזוק". אם תבקש משהו קצת חריג, להיענות כי אמרה אמת. וליצור איזון - גם כשלא נענים, משבחים את האמת וחושבים ביחד כמה אפשר ללכת לקראת מה שהיא רוצה, והיכן צריך להתאפק]

ככלל, כשילדים - שהם מאד תלויים באחרים - נתקלים בקושי לא עביר מנקודת מבטם הסובייקטיבית, אז הם עלולים אכן לא לדבר אמת.. זה שונה מילד לילד.  והיכולת להתגבר על כך - תלויה במידה רבה בנסיונו של הילד במה ייתקל אם יהיה גלוי, וגם מה יקרה אם יודה שלא אמר אמת..

לא יודעת למה, שקר זה דבר שנתפס אצלי כהכי גרוע בעולם.

אני לוקחת את הדברים לתשומת ליבי.

תודה

השאלה היא איך אנחנו מחנכים את ילדינו לאותם ערכים, באופן שזה יבוא ככל הניתן מבפנים, באהבת הדברים והשלמה איתם, לא על חשבון תכונות נפשיות חשובות אחרות, ובהדרגה הנכונה לפי הגיל.

גם אם עצמך את מקפידה כל כך בנושא?

מזמן רציתי לערוך סקר על השאלה הזאת.

כמה אתם דוברי אמת?

ברור שכולנו מאמינים שזה לא נכון לשקר, אבל כמה אנחנו עומדים בכך במצבי לחץ,

כל אחד במצב שמלחיץ אותו.

מה אתה אומר לבוס אחרי איחור שביעי לא מוצדק בעליל?

מה את אומרת לאמא שלך אחרי ששכחת לצלצל לאחל לה מזל טוב ליום הולדת?

מה אתה אומר לחמותך אחרי שהיא שואלת אותך אם אהבת את העוגה השרופה שהיא הגישה לך?

וכו' וכו'.

בקיצור כמה אנחנו מקפידים על אמת בכל מחיר, וכמה אנו משתמשים בשקר על מנת להציל את עצמנו או להשיג דברים?

וגם השאר, כמובן

ול"נקניקיות"- רציתי להעיר בעדינות ששאלה כמו "את שוב אומרת דבר שקר" יכולה להיות מאוד מרתיעה ופוגעת. היא יכולה ליצור אצל הילדה את הרושם שאת רואה אותה כ"שקרנית", "אחת שמשקרת" וכדומה.

חשוב להאמין בטוב שלה.

כמו שדן אמר, במילים אחרות- השקר היה רק כלי עבור הילדה להשיג משהו שהיא רצתה מאוד, ולא הכירה דרך אחרת להשיגו.

ילדים תופסים שקר (ורמאות בכלל) הרבה פחות בחומרה ממבוגרים.

לכן חשוב להיות עדינים כשניגשים לזה- לא להאשים, אלא לברר ביחד איך להשיג משהו שרוצים, בדרך יותר נכונה.

ולא שקרנית.

איפה הגבול הדק??

בגיל הצעיר ילדים "משנים" בדבריהם את המציאות כי לסדר 

את המציאות לרצונם.

תפקידנו ללמד אותם את הדרך הנכונה להגיע לרצונותיהם.

אני אישית משתמשת מול הילדים במילים "אינו לגמרי נכון", "רואה אחרת"

ולא במילה הבטוה "שקר" כי הם לא רואים זאת כך.

לעומת זאת, לילדים גדולים יותר- גילאי ה"עשרה" דווקא חשוב לדעתי להבהיר שזהו "שקר"

ולא סתם "שינוי המציאות".

מסכימה מאד עם ההמלצות של ד. וחושבת שצריך לדבר עם הילדה 

ולאפשר לה חלופות.

וגם לתוך עצמך- שלא תלחצי שהבת שלך "שיקרה".

היא שינתה מהמציאות כדי להגיע למטרה מסויימת,

בגילאים גבוהים יותר זה בעייתי,

אך בגילה צריך רק ללמד אותה את הדרך הנכונה.

כתבתי קצת מבולבל, מקוה שהובנתי...

כי קשה לדעת איך הילדה חווה את המילים בתוכה.

את צודקת שהתנסחת אחרת. אני לא יודעת איך בתך חוותה את המילים. יכול להיות שעצם השאלה גרמה לא להרגיש אשמה ("שוב" עושה משהו לא בסדר...), ויכול להיות שלא.

בכל אופן, פעם אחת אינה משפיעה יותר מדי, לעיות דעתי.

כמה פעמים הבת שלי עשתה דברים שליליים והיתה כנה איתי לגבי אשמתה וחלקה במעשה.

בצורה הכי פשוטה אמרתי לה כל הכבוד שהיא אמרה את האמת ויותר משכואב לי על מה שעשתה אני שמחה שהיא הודתה בכך, לקחה אחריות והיה כנה איתי.

פעמיים שלוש ועוד קצת עם הבן הקטן והם שניהם כנים מאוד עכשיו...

וגם מעט מחושבים ובוגרים יותר. 

ממליצה בחום.

שהדרך הטובה והמועילה ללמד ילד לומר אמת היא פשוט לתת דוגמה. אם היא תראה שההורים לעולם לא משקרים אז היא באופן טבעי תחקה אותם. ילדים בדר"כ מחקים את התנהגות ההורים גם כשהם גדלים הם עושים את זה בלי להשים לב לכך. אפשר לראות זאת עלינו. איך אנחנו מתנהגים לפעמים כמו ההורים שלנו גם בלי שאנחנו רוצים בכך...

בדר"כ צריך גם להסביר ולהמליל את הדברים.

אני עונה לתלמידים שלי שמשקרים לי (הילדים שלי קטנים מידי לשקר) 

כשאחד בא אלי ואומר לי , "לא פייר , לא קיבלתי כרטיס /פרס/נקודה טובה על הלוח"  ואני יודעת 100 אחוז שהוא משקר , אני עונה לו " התכוונת להגיד קיבלתי כבר כרטיס /פרס /נקודה טובה על הלוח , ואני רוצה עוד אחד?" אם הילד מתקן את השקר שלו וחוזר אחרי המשפט האמיתי , אני בדרך כלל מיד מצ'פרת אותו במשהו, מהר מאוד הם לומדים שאני נותנת על כנות, אפילו אחד הגדיל לעשות ובמקום לשקר לי למה איחר , ידע שאני שונאת תרוצים אמר : "אני אהיה אמיתי איתך ואגיד לך שנישארתי עד סוף המשחק כדורגל בחוץ ואז ניכנסתי לכיתה" על זה אני אומרת לו שאני מעריכה את הכנות שלו , לא מענישה אבל מזהירה להבא...

בדרך כלל הייתי תלמידה טובה. אבל באותה שנה, עשיתי קצת בעיות. בעיקר הייתי אומרת (או צועקת) כל מה שחשבתי. גם אם זו הייתה חוצפה.

ערב אחד זומנתי לבית של המורה יחד עם הורי!

זו לא הייתה תחושה נעימה..

לאחר השיחה סוכם על "מקל וגזר".אם אתמיד בהתנהגות טובה במשך זמן מסוים, אקבל סכום כסף.

הורי שאלו, איך הם ידעו אם עמדתי בתנאים.

ואז המורה אמרה- כל הכיתה יודעת ש... בחיים לא משקרת. היא תמיד אומרת אמת. תשאלו אותה.

בינינו, אני לא בטוחה שזה היה נכון... לא הייתי טיפוס שקרן, אבל לא עד כדי כך.

אבל המשפט הזה נתן לי כל כך הרבה כוח אז. אני ממש זוכרת את ההרגשה!

המשפט הזה עמד אצלי בראש עד סוף התיכון. ועוד שנים אח"כ.

כשחברות לידי העתיקו במבחנים, אני לא העזתי, כי אני אומרת אמת.

הוא עמד אצלי בראש בעוד המון הזדמנויות.

היא נתנה בי אמון. והביעה אותו בקול. באכפתיות.

הייתי חייבת להוכיח לעצמי שזה נכון.

אני מרגישה משהו מאד מוזר בקשר לבת שלי.

קראתי את כל העצות - תודה ענקית לכולם!!

יישמתי אותן, ובמיוחד את העצה של גםזולטובה

אבל-

משום מה, נראה לי, שעל אף היותה חכמה מאד, קולטת דברים בשניות

(גם כשאנחנו מדברים ברמזי רמזים או בחדר אחר או בשפה אחרת - היא פשוט מבינה!!)

ובקטע של השקר - היא כאילו נהפכת לילדה אחרת.

לא עונה על שאלותיי, מסתכלת עלי כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

אולי היא בהלם מהתפנית, ומסגנון השאלות, כמוף את רוצה ללכת לחברה ולכן את אומרת לי שכך וכך?

מגששת.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם