=לשקר אין רגלים, ולאמת?=
ב"ה
שולחן העץ הכבד שהפריד בינו לבין היושב מולו, היה נדמה לאביי רחב משהיה כשנכנס לכאן. הבחילה גאתה בו, והוא הסב את פניו אל החלון הרחב. השמש העזה צרבה את עיניו, אבל סבר פניו הסלחני של בן שיחו צרב אותם עוד יותר.
"גם אם נניח שהסיכוי שאני צודק הוא קלוש ביותר, איך אתה יכול להמר על חייו של כוזרי בן דת משה? איך??"
הייאוש והתסכול זעקו מכל מילה שלו. הם, שניתקו אותו מחבריו ומאחותו, הם, שהטילו אותו אל תוך מערבולת של ייסורי מצפון נוראיים, הם, ששלחו אותו למשימה שתסכן את חייו, הם, כן הם- לא מאמינים לו. חורצים את גורלו בעצימת עיניים.
"אביי...", רובן פותח שוב באותה הנימה בה השתמש כל כך הרבה במהלך השעה האחרונה, והבחור שמולו לא מסוגל יותר לשאת זאת. הוא קם ממקומו בחדות, ופונה אל הדלת. בלי להסב את פניו לאחור, סינן בשקט- "אם יקרה לי משהו, מצפונך ירדוף אותך, לבלר החצר".
"אביי! חכה רגע!" קולו של רובן מעיד על מבוכתו, "אני ידבר עם המלך, אם זה כל כך חשוב לך. אבל... אני לא יכול להבטיח דבר."
אביי לא היה מסוגל אפילו לומר תודה.
* * *
גם המלך לא סבר שיש טעם להפר את השגרה בכל פעם שמאן דהו חולם חלום רע. עם כל הכבוד לאביי, אתיל שוחררה על ידי אנשי המחנך, ולא בעקבות המחווה הנחמדת שלו. אם יוסף רוצה לנקום, יש לו מספיק אנשים לחסל מלבדו. אם לא היה בזה חשש לשון הרע, היה המלך מעיר כי לדעתו, אביי לוקה במעט שגעון גדלות.
אביי עצמו לא נראה שוב באיזור. את המלך הדבר לא עניין במיוחד, פנרס סבר כי הבחור התפכח, ורובן ניסה להדחיק את אי הנעימות שחש בכל פעם שהרהר בו.
* * *
יום חדש עלה על אתיל, ועימו ריח שרוף. לשונות האש שהיתמרו באחד מפרברי עיר הבירה משכו אל המקום עשרות תושבים, חלקם עוד בחלוקי הלילה, ובידיהם דליים. האש השתוללה, מדליקה עוד כמה בתים בסביבתה.
בשעות הצהריים המוקדמות, כשבמקום נותרו רק ערימות של אפר, ניסו האנשים לאמוד את הנזק ולחפש לעצמם קורת גג. רק בודדים מהם זכרו, כי בבית בו החלה המהומה, גר בחור צעיר, לבדו. והוא לא יכול היה לשרוד.
השמועה שעשתה לה כנפיים, הממה את יושבי הארמון. פנרס, שזה עתה פנה לשוב אל ביתו, הוזעק שוב אל חדר עבודתו של המלך.
"איך? איך זה קרה?", איסתרק נע מקיר אל קיר בצעדים מהירים, כשידיו אוחזות בלחץ את רקותיו. "איך יתכן שכולנו טעינו, פנרס? יתכן שהבגידה של אביי, על אף שעבורינו לא היתה לה משמעות רבה מדי, הרגיזה כל כך את דילאלידיאן?"
איסתרק הוסיף להסתובב בחדר כארי בסוגר, אך למרבה הפלא, קולו של פנרס היה יציב ורגוע. "המלך נסער מדי. זו אינה השריפה הראשונה שפרצה באתיל. לא מוכרח להיות קשר בין הדברים".
איסתרק עצר, קרב באיטיות אל השולחן העגול, והניח עליו שני אגרופים מכווצים. "לא פנרס. זה לא מקרה", אמר בטון נמוך.
בעייפות התיישב על כסאו, וביקש לקרוא גם לגיסו. הספיק לפנרס מבט אחד בעיניו של רובן, כדי להבין שהוא כרגע במיעוט. גם רובן סובר כי ההצתה נעשתה על ידי אנשיו של הנבל מאלקן.
רובן מנסה לשחזר בפני המלך ומחנכו את החששות שהביע אביי כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים, ואט אט התמונה מתבהרת. גם לפנרס כבר אין ספק בכך. יוסף רצח את אביי. והם, כן הם- הפקירו אותו בידיו.
למחרת, סביב שרידי ביתו של אביי, התכנסו מאות רבות מתושבי אתיל, ובראשם נציגי הממשלה- שר המלחמה, האביר גד בליאטר, פנרס בלואדאן, רובן מן הגי, ושר הטקס. שר הטקס גולל בפני ההמונים את סיפור המעשה, משימה קשה בהתחשב בכך שעליו למזער כמה שיותר את הכתם שהדבר יותיר על הממלכה ועל העומד בראשה. במקום נבנתה מציבה מפוארת, עליה התנוסס שמו של אביי, ומתחתיו נכתב- 'מסר את נפשו למען כוזר. יהי זכרו ברוך'.
בכרכרה שהובילה אותם בחזרה אל הארמון, השקט היה מתוח מדי. פנרס היה שקוע בעיטורים העדינים שעל טבעת החותם שלו, רובן נעץ את עיניו בחלון כמו היה ילדון, והאביר בליאטר הביט בשניים כשחיוך קטנטן ולא ברור מעקם את שפתיו ללא שליטה.
"רובן, דומני כי לא מספיק שיבחתי באוזניך את השירים שכתבת אז, באחוזתי"
רובן הסב את פניו אל גד, סימן שאלה גדול כיסה אותם.
"הייתי מציע שתשתמש שוב בכשרונך, לפני שאי מי מן העם יעשה זאת". לאור מבטיהם ההמומים של השניים, הוסיף בשקט, "אני לא בטוח שמשוררי אתיל ישכילו לשמור על כבודו של המלך בעת שכזו. רצוי שהשיר הראשון, שמן הסתם ייזכר יותר, ייצא דוקא מבין כותלי הארמון."
גם בעיניו של פנרס כבר ניתן היה לראות זיק משועשע, אך רובן, שהמילים הזכירו לו את העלבון שחלק לו אביי בפגישה האחרונה ביניהם, רק שקע בדיכדוך עמוק יותר. לבלר החצר. אולי הוא באמת לא ראוי ליותר מכך.
* * *
בזמן שאתיל כולה ביכתה את מותו של אביי, בארמון באלקן כבר ידעו היטב כי אביי נמלט. למרות שהדבר דוקא עשוי היה להיות רעיון טוב, אנשיו של דיאלידיאן לא ניסו כלל להצית את ביתו של הבוגד. כבר בלילה שאחרי השריפה, בסריקות שערכו באיזור, גילו מטבע שנפלה מכיסו של אביי במהלך בריחתו. אביי הצית את ביתו ונמלט. בלב לא מעט מבאי הארמון התגנב החשש כי יתכן ויצטרכו ללכת בעקבותיו.
בורגד ועדריאל, שנשלחו לחסל את אביי יום לפני כן ונכשלו, היו נחושים בדעתם להמשיך לחיות. יש להם רק דרך אחת לעשות זאת- למצוא את אביי ולסיים את המלאכה. בעזרתו של מונדרי אדיב במיוחד, ואולי גם קצת רודף בצע, הם ידעו שהם אחריו.
ביום הרביעי לחיפושים, הם כבר ראו מרחוק את נהר אטיור הענק, וכן, ממש על שפת הנהר, הם ראו אותו, אי אפשר לטעות. אביי עמד שם ושוחח עם דמות נוספת, כנראה קווארי על פי בגדיו. לאחר כמה דקות עלו השניים על סירה קטנה והחלו לחצות את הנהר.
"אני לא רואה כאן סירות נוספות, עדריאל. איך אנחנו חוצים את הנהר הזה במהירות האפשרית?"
"מחכים שהקווארי הקטן יחצה את הנהר הלוך ושוב, ואז עושים בדיוק את אותה הפעולה."
סבלנות של מונדרי, אבל הפעם הוא צודק. הם מתיישבים קרוב יותר אל הנהר, מתחת לעץ בודד, ובורגד מתמכר לקולם האדיר של המפלים.
* * *
הם הגיעו אל הגדה השניה. שפת גופו של הקווארי החשידה את אביי. לרגע הפנה את ראשו אל נרתיק הכסף שהיה תלוי על מותניו, ואז הסתובב באחת לאחור. כפי ששיער, הקווארי כבר הספיק לשלוף סכין. לאחר מאבק קצר, השודד היה מוטל על קרשי הסירה, שותת דם. אביי נטל עימו את הסכין שודאי תהיה לו לעזר בהמשך, והחל פוסע לכיוון היער. פתאום נצנץ במוחו הרעיון. הוא שב אל הסירה, וגרר אותה אל מאחורי אחד השיחים הגבוהים שעל שפת הנהר. שם החליף בזריזות את בגדיו בבגדי הקווארי. כשגבו מופנה אל הנהר, משך את הסירה בחזרה אל הנהר.
רודפיו החליטו שלוקח לקווארי זמן רב מדי לחזור, והתקרבו כדי לנסות לחפשו. מבחינתו של אביי, הם עשו את זה בדיוק בזמן המתאים.הוא עלה על הסירה, וחתר לכיוון המפלים. כשהתקרב יותר מדי, קפץ ממנה החוצה, נתן עוד דחיפה קלה, ושחה במהירות אל הגדה.
הוא נשאר שם עד שראה את השלושה רצים לאורך הנהר בתדהמה, ואז הסתלק מן הזירה.
המלך באלקן ספק את כפיו בהנאה כששמע כי אנשיו חיסלו את אביי, והטביעו את גופתו במפלי אטיור. בורגד ועדריאל נשמו לרווחה.
* * *
הבוגד הנבגד שירך את רגליו בין עצי היער. הערב שהחל לרדת, הביא עימו קור מצמרר. בקול פצפוץ העלים, שמע איך תובנות שבנה לעצמו במהלך החודשים האחרונים מתרסקות אט אט.
אלו הם אנשי הרוח של כוזר. אלו הם האנשים המנופפים בדגל האמת, כאילו היא נחלתם הבלעדית. ואם הם, שלימדו אותו אמת מה היא, יכולים להיות כפויי טובה במידה מחרידה שכזו, אולי אפשר ללמוד מכך על טיב האמת שמכרו לו?
ומה, אצל יוסף יש אמת? אצל יוסף השקרן, התככן, שהוא מכיר בעצמו את חיוכיו המזויפים? לא, גם יוסף אינו נציג האמת עלי אדמות.
אבן קטנה נהדפת ברגליו בפראות רבה מדי, ענף דק נתלש בתנועה עצבנית.
מי אמר שצריך דוקא לרדוף אחר אמת מוחלטת? האם את זה לא לימדו אותו גם כן אותם האנשים שהפקירו אותו לידי מבקשי נפשו? אם כולם שקרנים, אולי עדיף להחזיר את הגלגל אחורנית. לא, הוא לא חושב באמת שיוכל להגיע לאלקן כשראשו בין כתפיו ולבקש סליחה מיוסף. אבל הוא בהחלט יכול להתחיל את חייו מחדש.
פתאום מצא את עצמו עומד בקרחת יער קטנה, ועליה בקתה נחמדת. הלילה כבר שלט ביער, ולו לא היה כל מושג איך להתגונן מפני החיות שאת קולן כבר החל לשמוע. בהיסוס נקש קלות על דלת הבקתה, שנפתחה מיד. בפתח עמד אדם מבוגר, אבל לא מדי. היה נראה שזקנו הלבין מסבל, יותר מאשר מזקנה. האיש הכניס אותו פנימה, כשהוא מוזג לו כוס תה חם, ושיחה נעימה התגלגלה ביניהם.
המארח לא קנה את סיפור הכיסוי שהמציא, ומצד שני כן רכש את אימונו. אביי לא הבין איך כל כך מהר הוא מצליח לתת אימון באדם זר, אחרי שחווה בגידה קשה כל כך מצד אלו שלמענם הקריב הכל. אבל איך שהוא, אולי בשל השעה המאוחרת, העייפות המצטברת והטוּב שנשפך מעיניו של האיש בכמויות גדולות, החל מגולל בפניו את סיפורו.
כשהוא גומר, האיש שמולו בוחר לכנות אותו דוקא בשמו הבדוי בו הציג את עצמו כשנכנס.
"אתה בחור אמיץ וחכם, אליהו", הוא אומר בנחת, "אבל גם אדם המחזיק בשק שלם של יהלומים מלוכלכים לעשיר יחשב."
"ואתה באמת חושב כי אתיל מליאה ביהלומים מלוכלכים?" מעיר הבחור החכם.
"לא", מחייך האיש בשעשוע, "איני סבור כך, אתיל דוקא מליאה ביהלומים נוצצים ומבריקים, על אף שאני בטוח כי אין בעולם אדם מושלם. אפילו לא המלך איסתרק".
אליהו כבר עייף מדי, הכאב, הפחד, תלאות הדרך, הררי המחשבות, כל אלו מכריעים אותו, והוא רוצה רק לישון. מחר בבוקר יהרהר בדבריו של בן שיחו. אולי יש בהם ממש.
לאחר שהראה לאליהו את חדרו, חזר האלכימאי אל כסא הנדנדה שבנה לא מזמן יחד עם מהללאל. אביי-אליהו הזכיר לו עד מאוד את תלמידו הצעיר. הם דוקא היו שונים מאוד, ובגילאים שונים, אך שניהם היו אמיצים, נבגדים, ובודדים. שניהם עוד יבינו. הוא בטוח בכך.
