בשלב מסויים בחיים הבנתי,
שאני תמיד לבד.
אפילו בתקופה ההיא,
כשהייתי מוקף בחברים.
במקום כלשהו היה תמיד אותי,
ואותם.
התידדתי איתם, אהבתי אותם,
נוצרו בנינו קשרים.
אבל אפילו אז ידעתי,
שזה לא יאריך ימים.
והשנים עברו,
ואנחנו גדלנו,
ואשר יגורתי קרה לי
זה אבד.
הקשר נותק.
כל אחד המשיך במסלול חייו.
והמפגשים פעם בכמה זמן,
הם לא מה שיגרום לאותה תקופה נפלאה לחזור.
אבל אפילו בתקופה שלאחר מכן,
תקופת השלמות,
תקופת ה"שניים שהם אחד"
גם שם בסופו של דבר הייתי לבד.
ההתמודדות היומיומית, אי הידיעה וחוסר האונים
לגבי המחר,
וכל המכשולים שבאו מסביב.
ועכשיו
שהשגרה דופקת,
זה רק נהיה קשה יותר יותר.
והשבתות,
אוי השבתות הארורות.
הנסיון הנואש לחפש שוב מישהו
להיות אצלו בשבת.
לפחות אז להרגיש תחושת חיבור,
שייכות.
למשהו, למישהו.
להיות חלק ממשהו יותר גדול,
מאוחד, מיוחד.
או
להישאר שוב לבד,
בשבת.
אותו יום שהוא "מעין עולם הבא"
הפך אצלי לגיהנום.
במחשבה שנויה
שמא לכך התכוון המשורר.
מי שחייו נועדו להוביל אותו לגן עדן,
כך נראית גם שבתו.
אך מי שחייו מובילים אותו על העבר האחר,
הכל בא לידי ביטוי בשבת.
איני יודע,
זוהי רק סברתי.
יתכן שישנה בה מן האמת,
ויתכן שלא.
ורק בקשה אחת נישאת על שפתי:
שבפעם הבאה שחבר/ה שלך
מבקש ממך להיות אצלך בשבת
תעצרו רגע,
ותחשבו אם יש לו מקום אחר להיות בו בשבת.
תחשבו האם באמירת המילים
"מצטער/ת אני לא יכול/ה כי..."
חרצתם את דינו לבדידות.
ולא אני לא מבקש את הרחמים שלכם,
עם חיי כבר למדתי להשלים.
לעיתים בעל כורחי.
אני רק מבקש שתהיו קשובים יותר
לסביבה שלכם, לאלה שאתם מכנים חברים,
ויתרה מכך
לעצמכם.
ותודה, לקחתי.
