בס"ד
אז אני מודה 
לא כתבתי סיפורים אולי כבר שנים, אבל זה בסה"כ פריקה מאוד ארוכה על מה שקרה לי
אתם לא חייבים להגיב, רק תעצרו לקרוא ותאמרו לעצמכם אם התחברתם יותר או פחות.
-כן מבוסס על סיפור אמיתי-
רואים רחוק רואים שקוף.
הלכנו ברחוב הישן שנינו, את ואני, והתבוננו בערב היורד. שוב לוקחים נשימה עמוקה ונרגעים, עומדים ושותקים, ביחד.
"קר קצת בחוץ" את מצטופפת ומהדקת את הסוודר לגופך. בחצי חיוך אני מושיט לך צעיף משלי, חושש שתקפאי בקור הזה.
אני מודה, ביני לבין עצמי, אכפת לי ממך. את גם ידעת זאת כשקבענו שנינו להיפגש שוב.
נכון, הפעם הראשונה שנפגשנו קרתה לנו לגמרי במקרה, אבל כמו שאת אומרת עם האמונה שלך? זו ממש "השגחה פרטית", "סימן אלוקי מלמעלה".
אני אוהב כשאת מדברת על הקב"ה הרבה, אפילו כשזה בא על חשבוני לפעמים. מאז שהתחזקת מתעורר בך לפתע הלהט לדבר עליו בכל כך הרבה כוונה, שהרבה זמן לא ניבטה אצלך. אולי אף פעם...
"מה אתה חושב?" את כהרגלך שואלת ומנערת אותי, ואני נבוך להשיב על כך. שוב לא שמתי לב שמחשבותיי התעופפו ליותר מכמה דקות.
"סתם... את יודעת כבר על מה." אני עונה לך תשובה שאת אוהבת לשמוע, והחיוך שלך שוב עולה ומתפרס.
נכון, אנחנו מסתמסים הרבה, אבל גם אז אני כבר שוכח איך זה לדבר איתך פנים מול פנים. לא זוכה להרגיש איך זה לשמח אותך באמת.
החיוך הזה, שנותן לי ביטחון לסמוך עלייך, מראה לי בבהירות שגם מצידך זה קיים, זה נכון.
אני לא יודע להסביר את זה, אבל תמיד הרגשנו ככה! שנינו ידענו ש..זהה תמיד הרגיש פשוט כל כך! נקי ונכון, בלי לשאול שאלות.
עד שהתחלנו לשאול...
נפגשת עם כמה מכרים שלי, טובים יותר טובים פחות. הרבה פחות..
את המבט המצחקק שלך החליפה לפתע ארשת פנים רצינית מאוד. דיברת איתם המון. אולי יותר מהרגיל. ואני כבר ניחשתי שהזימון לשיחה איתך לא מבשר טובות.
"דיברתי קצת עם... ושמעתי מהם שאתה..." ואת המשך הדברים כבר התקשיתי לבלוע ממך.
את היית חדה ונמרצת, ודיברת בשטף ובביטחון, מותירה אותי במערומי.
לפתע כמו חושפת את כל הדברים הפחות טובים בי, שסחפו אותך אל המערבולת עמוק מאוד.
את יודעת, חשבתי שתעמדי בזה. לא ציפיתי שלפתע תאמיני גם את שאני אחד כזה. מוקף בכל החסרונות. הרי דיברנו! שיחות עמוקות כל כך, ומאין באו אלייך כל אותם הטפות מוסר על קשרים אישיים, התנהגות נכונה, ובכל מה שנכלל תחת אותה הכותרת של "בעיות ביחסי אנוש"??
את גמרת לדבר והוספת להתרחק עוד. ולא שבת לדבר איתי כי אם שוב בעניין הזה.
לא העזתי לומר לך כמה נפגעתי. הייתי המום ומשותק בכדי שאדבר.
כשסופסוף שוחחנו על זה, הכל היה נשמע מעט אחרת. את כבר עמדת בצד השני, שלא חלמתי שתגיעי אליו...
"שכחת מי אני?" חששתי לשאול, אבל התשובה שלך כבר היתה מובנית בדעתך.
שלחתי לך היום אסמס, כרוך באיזו תקווה, אולי אחרונה.
סיפרתי לך עוד קצת על עצמי, על מה שקשה לי עכשיו, בתקווה להשיב מעט ממה שהיה בך מקודם.
"אני לא יודעת מה לענות לך על זה." השבת ביובש, וידעתי שהרצון שלך לקשר
נגמר, ולא יהיה עוד.
