זה לא מה שמזכיר לי את חורבן בית המקדש..אז בשביל מה?

זה אמור להיות בתוך כל דבר. לא ליד. בחתונה לדוג', בתוך כל שיא השמחה שוברים כוס, לזכור, זה עדין חסר, לא שלם

"אם אשכחך ירושלים... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

צריך לזכור את זה בכל דבר בחיים. זה צריך להיות חלק מהחיים. 

המשפחה והחברים עצובים, אבל לא בדיכאון כל הזמן . ככה אנחנו אמורים להרגיש בהקשר לבית המקדש. הקשר היותר גשמי שלנו עם ה נקטע כמו גם הקשר הגשמי עם הנשמה של האדם שנפטר לנו. חז"ל הבינו שקשה לנשוא את זכר המת (בית המקדש במקרה שלנו) שנה שלמה ולכן הם ציוו שבאזור תאריך הפטירה ניזכר בו ונתאבל עליו, כמו שקורה(לצערי מנסיון אישי) באזור תאריך הפטירה של אדם קרוב. חושבים עליו יותר מאשר במשך כל השנה ובמהלך שגרת החיים.

מקווה שעזרתי אם יש לך עוד שאלות אני אשמח להתכתב בצ'אט

אנחנו אמורים להבין שאין כאן משהו. משהוא חסר. והדרך היא להגביל.

זה אמור לעורר אותנו למחשבה, אין בית מקדש. מה זה בית מקדש? אנחנו רוצים בית מקדש? זה חסר לנו? אנחנו מרגישים את זה? מה נעשה כדי להרגיש את זה יותר? מה נעשה כדי לבנות אותו?

אני אישית זוכרת שהייתה תקופה שבערך כל רב ראינו פרק מסדרה, ובשלושת השבועות לא. ואח"כ כשחזרנו לזה כל פעם ממש הרגשתי את זה. וחשבתי על זה שכאילו לפני שניה לא ראינו כי אין בית מקדש. ועדין אין!!!! זה הזיז משהו.

מרדכי אליהו זצוק"ל והוא הסביר את הלכות שלושת השבועות ומתי אפשר להתיר וכו' ובסוף הראיון הוא אמר- שעם כל הקולות וההיתרים ראוי בית מקדשנו שנתאבל עליו לפחות את שלושת השבועות האלו...

<לא ציטוט מדויק אבל זה העיקרון>

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....