תשעה באב ה'תש"צ
אני מסיימת לערוך את שולחן החג, מציבה אגרטל במרכזו, סוקרת בסיפוק את השולחן ונפנית למטבח לבדוק שכל האוכל כבר חם.
"אמא" קוראת לי רוני הקטנה ומושכת לי בחצאית. "למה אנחנו חוגגים את תשעה באב?"
"את לא זוכרת מה הגננת הסבירה לך בגן?" אני שואלת אותה בחיבה. "אני זוכרת" היא מצטחקת, "אבל אני רוצה שגם את תספרי לי".
"בסדר" אני עונה לה ופונה איתה אל הספה. אני שולפת את אלבום התמונות מהמדף פותחת אותו ומתחילה לספר. "לפני לא הרבה שנים, לא היה לנו בית מקדש" אני פותחת ורואה כיצד עיניה של רוני נפערות בתדהמה. נכון, היא שמעה זאת כבר מספר פעמים אך בכל פעם מופתעת מחדש. אני מלטפת את לחייה בחיבה וממשיכה. "המקום הקדוש לנו אז היה הכותל המערבי, היו אמנם אנשים שעלו להר הבית, אבל זה היה בעייתי מבחינת הטומאה בגלל שכולנו היינו טמאי מתים וגם בגלל שלצערנו לא אנחנו שלטנו בהר הבית, אלא המוסלמים והם עשו המון בעיות" אני מראה לה באלבום תמונות של אנשים מתפללים ע"י הכותל, וכתבות על התפרעויות בהר הבית. עיניה המתוקות מסרבות להאמין לתמונות. "ואז.." אני ממשיכה "בדיוק לפני 16 שנה, קרה נס גדול, ובצהריים של תשעה באב, כשצמנו כמו שאנחנו צמים ביום כיפור הגיע המשיח. אנשים לא ידעו מה לעשות. רקדנו ברחובות מתוך שמחה. המועצה הכינה את כל האוטובוסים תוך מספר דקות ונסענו כל היישוב לירושלים. ואיזה פקקים היו בכניסה. כל עמ"י היה שם, וכולם יצאו מהרכבים והתחילו לעלות ברגל לירושלים. רחובות ירושלים היו הומי אדם, עיריית ירושלים ותושביה הוציאו כיסאות לרחובות, שתיה ואוכל לכל האנשים. כל המסעדות והמאפיות פתחו את שעריהן לקהל הרחב, אחדות אמיתית הייתה שם. נהרנו כולנו לכיוון הר הכותל ושם ראינו מחזה מדהים. בית המקדש בתפארתו עמד שם. כהנים עמדו בכניסה והדריכו אותנו היכן יש מקוואות שנוכל לטבול והבטיחו שתוך מספר ימים יוכן אפר הפרה האדומה ובמעמד המוני יטהר כל עמ"י. ההתרגשות היתה אדירה והשמחה- בשמיים. ולכן אנחנו חוגגים את חג תשעה באב" אני מסיימת ומראה לרוני את התמונות מאותו היום. עיניה נוצצות בהתרגשות. הדלת נפתחת ואל הבית נכנסים אבא והבנים הגדולים שחזרו מתפילת החג. אנחנו מתיישבים לשולחן לחגוג.
בעז"ה שנזכה עוד השנה לביאת משיח צדקנו!!
אני לא בדיוק בטוחה איך זה יקרה
