פעם ראשונה יחסית שאני כותב כאן שרשור רציני.האמת שאני די מעודכן ביחס לשרשורים שרצים כאן(לפחות המעניינים).החלטתי לאזור אומץ ולהעלות את הבעיה שלי בכתב בתקווה שאכן אמצא פיתרון,כיוון וכו'.
הסיפור שלי הוא כזה.נשוי,בן 21,נמצא בישיבה בדרום,לפני צבא.
הכרתי את אשתי בשיעור ב' ,היכרות לא ארוכה בכלל,בערך חודשיים עד לאירוסין,חודש וחצי אחרי כבר מתחת לחופה.בדיעבד כשאני מסכם את התקופת יציאה שלנו,ייש לי הרבה ביקורת על עצמי והרהורי חרטה כבדים.הכל קרה כל כך מהר,מרגיש שלא באמת בחרתי בה,פשוט נמרחנו ונמרחנו עד שהחלטנו שאנחנו יוצאים "הרבה זמן",התחתנו ולצערי הרב כמו שאמרתי מתחבט קשות ויותר בזמן האחרון על הצעד הכל כך משמעותי הזה שלא ייחסתי לו הרבה חשיבות.(לחץ חברתי,התלהבות מקשר עם המין השני,לחץ של ההוריםוכו').
הנקודה היא שאני די מתחרט על כך שהתחתנו,לא רואה הרבה נקודות התאמה(מראה,יכולת תקשור,תחומים בחיים וכו').
אשתי לא מבינה מה מטריד אותי..קשה לפתוח אתזה איתה.אנחנו שונים ברוב הדברים.דיבור עמוק ורציני לא נכלל בחלק מהקשר בינינו(ניסיתי לפתח אתזה הרבה זמן,פשוט זה לא זה..).היא מאוד מרובעת ומשעממת מבחינתי,כמו שאמרתי מראה לא מלהיב,חוסר יצירתיות ועוד הרבה תכונות שלא מתאימים.
אתם שואלים את עצמכם,מה גרם לך להתחתן?הייתי "צעיר"במלא מובן המילה(עיינו למעלה),התבגרתי ומבין שעשיתי טעות.
להמשיך לחיות ככה נראה לי עינוי נפשי וזוגי,לא מרגיש שאנו מפתחים את הקשר,אין ציפייה,געגוע,או סתם רצון להיות ביחד.ניסיתי לפתח אתזה אבל היא נעולה מאוד בשיטת חיים שלה שלא מתאימה לי בכלל.
חשבתי לא מעט לפרק את הקשר,הזדמנות טובה שאין לנו ילדים עוד..וזאת לאחר התייעצות עם רבנים ואנשי מקצוע שהבינו שאין מה למרוח קשר כל כך מעיב ומעיק.אך לפני כן,רציתי לשמוע ממכם,מה אתם הייתם עושים בסיטואציה קשה כמו שלי?תודה.נ.ב.הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לגרום לה צער,היא אשה מאוד עדינה ושברירית כזאת,אך גם ככה לא טוב לשנינו ומקוה שהזמן יעשה את שלו.
