"מחלה שממכרת לנייר
כשיש לך הרבה אתה נהיה מאושר..."
כמה נכון,
ככה מדוייק.
חד,
ישר לפנים.
הרדיפה הבלתי פוסקת של כולנו
אחרי העושר,
האושר המדומה.
חזק יותר, מוצלח יותר, גדול יותר.
לרגע לא לחשוף את הפרצוף האמיתי,
לא לפוצץ את הבועה,
להמשיך להסתתר מאחורי המסיכה.
כי אם רק יהיה לי את הסמארטפון הכי הכי...
ואם רק יהיה לי את השיער הכי הכי...
ואם רק יהיה לי את האישה הכי הכי...
אז... הכל יהיה מושלם,
ואני אהיה הכי מאושר, אוהב, מוקיר ומעריך בעולם!
אבל אז...
אתה מגיע לנקודה הגבוהה ביותר,
כובש את הפסגה מחדש,
והתיאבון רק גובר.
"מי שיש לו מנה רוצה שתים"
אמרו חז"ל
וכמה שהם צדקו,
אוי כמה שהם צדקו.
אבל אנחנו נמשיך בשלנו,
בסיוע כמה יחצ"נים הוליוודים כאלה ואחרים,
להאמין שהאושר מונח בכף ידינו,
לו רק נושיט יד ונקטוף אותו ברגע
נהיה מאושרים לעד.
פסגת חלומותינו מונחת בהישג ידינו,
לו רק... ולו רק...
הגיע הזמן לחזור לעבר,
למקור.
לאו דווקא במובן הפיזי
אלא במובן הנפשי, רוחני.
להכיר למקום הטהור ונקי יותר
ממנו באנו.
להסתפקות לאו דווקא במועט אלא בנחוץ.
להיות מאושרים במקום בו אנו נמצאים,
להכיר ולהוקיר תודה על כל דבר ודבר.
להיות כאותו ילד שלא מפסיק להתפעל
מכל דבר.
מתי בפעם האחרונה מצאת את עצמך מתפעל מפרח?!
מתי בפעם האחרונה קמת בבוקר, הסתכלת במראה,
ואהבת את מה שראית?!
עד מתי ניתן לתרבות המערב להכתיב את אורחות חיינו ומחשבותינו?!
האם לא הגיע הזמן לזעוק ולצעוק "התרבות הזאת לא לנו..."??
מהמם והתאים מאוד עכשיו..
