היו המון דיונים כאן על איך זה שהכתיבה הכי טובה באה מתוך הכאב..
זו התשובה שלי. היא קצת ארוכה, אבל תנסו לקרוא עד הסוף.
בתוך ליבי ישנה ליבה.
ליבה הכולאת בתוכה את נשמתי.
היא משתוקקת לפרוץ החוצה,
אך כוח הכבידה גדול ממנה.
והמעטפת עבה.
ואטומה.
להבות מתערבלות סביב הליבה,
בפראות, בלוחמניות.
כמו שומרת לבל תעז להציץ.
ומעל פני השטח
כולם טסים.
כולם מרחפים.
אם רק היו עוצרים שניה
ונוחתים על הקרקע,
היו יכולים להרגיש
את הזעזועים.
היא עמוקה.
ובעומק נאבקת.
לאחר זמן מה מתעייפת, ונרדמת.
ונתעטפת האטומה-
עוד יותר נאטמת.
לעיתים,
כשהמערבולות מבחוץ מתגברים
היא מתעוררת.
וצועקת.
אולי יגיע הד קלוש אל מעבר למעטפת.
הסערות המזדמנות הופכות לקבועות.
ומתמשכות.
עד שכוחן חזק דיו.
חזק דיו לפרוץ סדק.
סדק, אשר נהפך לשבר.
אותו שבר
הסוחף איתו את כל הלהבות
ומאפשר לנשמתי
להתגלות.
