מוישה נעמד לתפילה. כנראה האחרונה בחייו. מי היה מאמין שנגיע למצב כזה, כשהם יורדים יורדים על עפר, נזכר בדברי הגמרא, שנראו עתה מוחשים מתמיד, כאן, בעמק הבכא, מדבר העמים, אל מול המקלחות שכבר כולם ידעו למה הן משמשות. הם כבר היו אמורים להיות בפנים, המאות האחרונים מבני העיירה, שעתה שהגיע שעתם, אך לפתע חל עיכוב לא ברור והם מתעכבים בכניסה לתחנה האחרונה, ממנה עולים אל כנפי השכינה. לא מתאים לסדר הגרמני, מהרהר מוישה בהומור שחור, שפיתח המוח היהודי בזמן הגלות. אך אם נשארו עוד כמה דקות לחייו, החליט לנצלם לתפילת המנחה, התפילה הנאמרת כשנוטים צללי ערב, כשנראה שאין עוד תקווה, כשהחושך מאיים לשלוט בכיפה. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל, לואט מוישה, ולנגד עיניו חולפים התמונות הנוראות. הנה רב העיירה, נרמס לרגלי הכלבים, ודמו ניגר על הכיכר הגדול. הנה השוחט, נשחט ע"י מלאך המוות. הנה יוס'ל, השמש, שלא ההין לגלח את זקנו, ונרצח במכות המגלב. הוי טאטע, זועק מוישה ללא קול, הנה מליוני הטבוחים על קידוש שמך, הנה עמך ישראל. רצה בהם, ריבונו של עולם. איפה יש עוד עם כזה, שנשאר נאמן לך גם כשמובל להריגה. רצה, רצה בעמך. השריקה נשמעה. צווחות הקלגסים התערבו בזעקות הרמוסים, ומוישלה נדחף לתאי הגזים, נכנס ולא יצא.
* *
*
מנוחה, אומר המפקד. הם נכנסים לבית עזתי נטוש, שיושביו ברחו דרומה, הרחק מאזור הלחימה. לתפוס כמה שעות של מנוחה לפני הפעילות הבאה. אמנם השמש עוד בטהרה של רקיע, אך כדאי כבר להתפלל עכשיו, מי יודע איפה נהיה עוד היום, מהרהר משה. מי יחיה ומי ימות, הוא נזכר בקולו של החזן, בתפילת הימים הנוראים בישיבה. הוא נעמד להתפלל, עליו, על הפלוגה, ועל כל עם ישראל. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל, הוא לוחש, ולנגד עיניו עוברות התמונות. הנה אורן, המ"פ, שנפגע כבר בכניסה ופונה במסוק. הנה יוסי, מהצוות, שנפגע ממטען ונהרג. הנה ארונו של חיים, מובל למנוחת עולמים. הנופלים עוברים לנגד עיניו. רבון העולמים, ראה את בניך, נלחמים כאריות, במחללים את שם קדשיך, במגדפים מערכות אלקים חיים. ראה את החיילים, את צבא ישראל, שמוכנים למסור את נפשם למען העם והארץ. ה' יתברך איפה יש כאלו בנים, ששמים נפשם בכפם, למען הכלל. רצה, ה' אלקינו, רצה.
נ.ב. אשמח מאוד לקבל הערות, הארות וביקורות!!! שבת שלום! 
