לכל הדואגים- לא עברתי אונס ולא שום דבר, רק אומרת מראש. זה נכתב על בסיס דברים ששמעתי מאחרים.
'תסיט את המבט שלך, אין לי מה לתת וגם לא ביקשתי!' אני חושבת ומפנה את מבטי ממנו בשתיקה. סתם איש מוזר.
אני ממשיכה לבחון את שאר האנשים בחוף, כל אחד מהם עם הכאב שלו. מעניין, ים זה דבר משמח, למה כולם פה עצובים?
החול בלע את צעדיו, אולי לכן לא שמעתי אותו מתקרב. "יש לך כל כך הרבה מה לתת לי, ילדה יפה" הוא לוחש באוזניי. אני נבהלת וממהרת לקום. למה ישבתי דווקא במקום מרוחק כזה? גאונה שכמותי. תמיד בורחת מכולם. יד מושכת אותי חזרה אל החול. "בואי, בואי, לאן את הולכת?" הוא אומר בקול משועשע. אני קופאת במקומי. "עזוב אותי!" ניסיתי לצעוק, והוא צחק ומשך אותי אליו. "בואי לכאן, ילדה יפה, תגרמי לי להיות שמח."
ואני רק שתקתי, קפואה.
מצאתי את עצמי כושלת על החוף, בבגד ים עם קשר רופף, מחפשת מישהו מוכר. בחנתי את האנשים מסביבי, כל אחד עם הכאב שלו.
'ים זה אמור להיות מקום משמח, למה כולם פה עצובים?' חשבתי.
'אולי גם להם לא היה מה לתת'.
