[אזהרה!!! לא לבעלי/ות לב חלש!!!]

אל תבכי ילדתי:

אל תבכי
אני בוכה בשבילך
אל תדעי
ברחי אל תוך עצמך

ילדה קטנה
מזמן היית
קטנה נשארת
עת בחושך בכית

כה לבד נשארת
ואין שום מרגוע
עיינך ששטן ראו
נוצרות את הרוע

שבילי חיים נעלמים
לקחו גם את חייך
עתה רחוק נודדת
מחפשת את אחיך

עיינים משוטטות
רעב שאין לו שובע
רוצח אכזר
גופך החליט לגדוע

וליבך שנדם
עוד ישוב ויפרח
וקולך שאבד
בדם ליבך יזרח

טללים נובלים:

טללים נופלים
עצים נובלים
עודך בין הצלילים

רצים ודחופים
יגעים מתרפסים
מנתצים שברי אלילים

שדים מן העבר
בקרקע שחורה
פורצים בעלטה מן הבקיע

שירים מושרים
בעמק, בהרים
מחפשים ולא יודעים מרגוע

ועייניך שהביטו וראו
בעין המוות חזו
מחפשים טיפה של מפלט

אך האושר חמק,
נגמר ואבד
ואיש, שום איש לא קלט

מבעד לשאול הערות
עייניך נפקחות בבעתה
חלומך לוט בערפל

וגופך שנלקח
נשאר מפוחד
אי שם בצד האפל

זהויות:

זהויות
שונות חיות בתוכך
את רוצה לחשוף
לגלות את אישיותך

רצונות ותחושת
רגעים,דמיונות
מבול של צבעים מסחררים

נסיונות,נפילות
תשוקות ודמעות
זה הכל משחק של חיים

והזרע שהרקיב
עוד ישוב ויפרוץ
ילבב בצבעים מרהיבים

והלב שנדם
עוד ישוב ויפרח
ירטיט מיתרים רדומים

וניגון אז יושר
ינפץ היגון
 שלכת החורף יגדע
ומנגד ישיב,
האויב הידיד
את אש האהבה

את:

כמגדלור נישא בחשיכה
את עמדת שם יחפה
כעלי שלכת נופלים
עייניך צופות למרחקים

והרוח לחשה לך
אז ברכות
על ילדות שחלף כבר זמנה

הילדה שהיית
עתה לא תשוב
נשארה בדודה וזנוחה

אמת:

ראיתי את כתפיה רוטטות בבכי,שמעתי את לחישותיה הרכות

בכיותיה הרכות, הקטועות, חדרו לתוך נבכי נשמתי

רכנתי קרוב אליה ועטפתי אותה במילותיי

לחשתי לה מילים, מילים של רוח

הם לא מבינים אמרתי לה

זה לא שהם רעים הם פשוט לא מסוגלים להכיל

וכדי לפצות על בורותם, הם מפנים את חציהם כלפייך

קל להם יותר לתלות את האשמה בך

נוח להם לטאטא את האמת אל מתחת לשטיח

אל תאמיני להם לחשתי-התחננתי

הם לא רואים את שאני ראיתי ועודני רואה

את הזוהר, את היופי שקורן ממך מתוכך

את האושר שמאיר את פני כל מי שמסביבך

את העומק שבך, את קווי הנפש שבוקעים מעייניך

היא הרימה את פניה, שתי עיניה הכבויות ניבטו למולי

האם אתה באמת מאמין בכך?

האם רואה אתה את שהם אינם רואים?

שאלה-זעקה

מילותיה נישאו ברוח, הרחק הרחק ממעל

חצו הרים ואגמים הרים ועננים

דבר לא עצר את מעופם של מילותיה

וקולה כמו צבר עוצמה מרגע לרגע

העוצמה שכה חסרה לה עצמה

ועד עתה מוסיף קולה להלך בעולם

נושא את שאלתה

בזעקה אילמת.

היי שקטה:

היי שקטה

היי לוחשת

היי בוכה

היי צוחקת

ילדה יפה ויחפה

הולכת, צוחקת

אל סוף יומה

התכסי בשמיכה

כסי ערוותך

מערומי גופך הביטי

חלף עוונך

בין רגע כחול

הפך לאדום

כניפוץ שברי כנפייך

כמו מקיץ מחלום

מי יתן לאדם עיינים

מי יסתכל ללבב

יבחין יחקור וינתח

את אושרך שאבד

דם ואש ותמרות עשן

עתידך לוטה בערפל

נחנקת מעשן חייך

נחנקת מאורו האפל

בורחת:

היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

מכניס ולוקח

בזרוע בכוח

חודר וצורח

מקלל ובורח

משאיר אותה יתומה

זעקותיה קורעות הדממה

עיניה מביטות ניכוחה

כבויות מתות באימה

צל לחישות

נדמה כסופה

מבקש לדעת

קץ לסבלה

רוצה למות

לברוח אל עצמה

להעלם ולאבד

את טיפת הגיונה

ועוד שתי שירים שאני חושב שקשורים:

המציאות השבורה לקחה אותה רחוק
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר

והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה

והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר

והיא הבטיחה לעצמה...

ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר

והיא הבטיחה לעצמה...

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.