)אני מרגישה שיכולתי לרצוח אותה. לתקוע בה סכין עשרות פעמים. עד שתבכה, עד שתצרח. אבל שתצרח בשקט, הקול שלה מעלה לי את הסעיף.
מאז ומתמיד היא הייתה כזו. מעצבנת. נטפלת. חשה מעצמה כאילו שהיא אדם מושלם. והיא לא. כל כך לא.
מגיע לה למות! שתמות כואב, לא כואב. מה אכפת לי? מגזימה בכל דבר. דורשת תשומת לב גם כשלא מגיע לה.
שתיכלא בחדר קטן בקצה השני של העולם. שתרעב ותצמא שם. תמיד חייבת לצאת מנצחת, גם כשהיא טועה. נלחמת בכוונה. תעשה הכול כדי שכולם יסבלו והיא תהיה מאושרת.
מצדי שתחיה אתנו בבית, אבל שתשב בשקט בחדר שלה ולא תצא משם. ולא תדבר או תוציא הגה מהפה המרגיז שלה. צועקת. כל כך צועקת! לשמוע את הקול שלה גורם לי לרצות להתאבד.
מה אכפת לי? שתחיה רגיל. רק שלא תהיה מעצבנת כל כך.
ואפילו שתהיה מעצבנת, רק לא כמו שהיא, שתשתנה.
היא יכולה, אני יודעת. היא תשתנה. מתישהו.
אבל כמה זמן אני יכולה לחכות? שתמות כבר ודי.
