(משנה תורה לרמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים פרק י')
א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה--שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב): אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה--אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.
במה דברים אמורים, בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין--מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם--"שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז).
ב מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה--מרפא בשכר, אבל בחינם אסור. וגר תושב--הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.
ג אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות. ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה--ואין שכונה, פחותה משלושה. ואין משכירין להם שדות; ובסוריה, משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה: מפני שיש בה שתיים--מפקיעה מן המעשרות, ונותן להם חניה בקרקע. ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ, מפני שאינה ארצנו.
ד אף במקום שהתירו להשכיר, לא לבית דירה התירו, מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ונאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו); אבל משכיר להן בתים, לעשותן אוצר. ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן, במחובר לקרקע; אבל מוכר הוא משיקוץ, או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ. ומפני מה אין מוכרין להן--משום שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב), לא תיתן להן חניה בקרקע: שאם לא יהיה להן קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב)--לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להן מתנות חינם, אבל נותן הוא לגר תושב--שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי" (דברים יד,כא): במכירה, לא בנתינה.
מהו גר תושב, ומה הם תנאי הקבלה שלו-
(משנה תורה לרמב"ם הלכות שבת פרק כ)
טו עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן--הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן. אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד--הרי הן כגר תושב; ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.
(משנה תורה לרמב"ם הלכות מילה פרק א)
ו לקח עבד גדול מן הגויים, ולא רצה העבד לימול--מגלגלין עימו, כל שנים עשר חודש; יתר על כן, אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגויים. ואם התנה עליו מתחילה, והוא אצל רבו הגוי, שלא ימול אותו--מותר לקיימו והוא ערל: ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח, ויהיה כגר תושב; אבל אם לא קיבל עליו שבע מצוות, ייהרג מיד. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.
הלכות שמיטה ויובל.
ח משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות--שנאמר "וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה" (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה: והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן.
בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ: שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י; ויקרא כה,יא; ויקרא כה,יב)--בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
ט ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום--מן התורה.
ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.
)