חלמתי הלילה חלום.
בחלום הלכתי על שפת ים.
על שפת הים שלי.
ובחלום צחקתי
והתרגשתי,
ובחלום בכיתי.
בכיתי מהתרגשות,
בכיתי מפורקן,
מגעגוע שהגיע לסופו,
בכיתי מאהבה לים שלי.
ובחלום נכנסתי ונתתי
ללב שלי לשחרר את כל
מה שהיה בו מאז עזבנו את הים שלי..
את כל מה שהיה בו בגלל
הגעגועים לים שלי..
ובחלום היה לי כ"כ טוב,
כ"כ רגוע ואמיתי
כמו שמאז שעזבתי את הים שלי לא הרגשתי.
הרגשתי כ"כ שלמה,
כ"כ קרובה לאלוקים,
כ"כ קרובה לאדמה.
כ"כ קרובה לעצמי..
ואז, כמו בפעם הקודמת, נעלם לי הים שלי.
עוד פעם נעלם החול,
עוד פעם נעלמו הצדפים
ושוב התמלא הלב מהגעגועים לים שלי.
ושוב, נסדק משהו בטוב שבחיים שלי.
התעוררתי..
ריבונו של עולם-
אני הרי כ"כ רוצה לחזור אליו,
אל הים שלי.
אל תחושת הקירבה אליך
שאני מרגישה הכי חזק שם, בים שלי.
אל הרגשת האהבה,
כלפי הארץ הזו, העם הזה,
שאני מרגישה יותר מכל מקום אחר,
דווקא בים שלי.
אל הבית, אל המקום הטבעי, הים שלי.
אל חלק ממני שנשאר שם... בים שלי.
לא בחלום, אבא, אני רוצה לחזור.
לא בהזיה.
פשוט לחזור.
באמת לחזור.
לחזור אל הים שלי.
