בום!
בהלה נוראית. דמעות ענק. לב שבור וכואב, בוכה ומחפש מרגוע. ארמון הזכוכית התנפץ לנו בפרצוף. שברים עפים לכל עבר. דוקרים ומשאירים אותנו בשלוליות אדומות ועצובות. מרוב כאב כבר נותרנו חסרי הרגשה. החום התחלף בקור ששובר אותך. את עצמותיך, את פניך, את רוחך. עיננו מתכסות במסך נוזלי ושקוף שמטשטש לך את כל הראיה. הלב מתפרק. בבת אחת חלף ארמון הזכוכית, חומו אהבתו, שמחתו. חלפה לה. וכולנו מביטים חסרי אונים אל עבר ההריסות של ארמוננו. שהיה בעל זכוכית נאה. ולא נותר אלא לבכות. לבכות בזוכרינו את האור של ארמוננו. את הנעימות והרוגע. ובעיקר, בזוכרנו את השמש הענקית שקרניה נבלעו בבורות האדמה, ואינה עוד...

