לפעמים נדמה לי שהכל קרה בתוך דקות ספורות.
ולפעמים פרק הזמן הזה נראה לי כמו עשר שנים לפחות.
כל כך הרבה בבת אחת.
ואת יודעת?
בדיוק השבת נתקלתי ברעיון החכם הזה אצל שופנהאואר,
בתמצות גאוני של שש מילים.
"הקוטב הנגדי של הסבל- הוא השעמום."
(כמו שכתבת בדיוק-
אוטופיה כזאת של אושר מוחלט, היא אמנם בעצם הפוכה מסבל, אבל היא מאבדת מהערך שלה.
אולי אפילו הייתי מתיימרת לומר שלא פחות התאבדויות יהיו בעידן גן עדן שכזה מבעידן הגיהנומי במקצת שלנו.
אני בטוחה שהאנשים היו קצים בחדגוניות של האושר והאוטופיה,
לא פחות משהם קצים בחדגוניות של הדיכאון-
המוחק מחייהם כל טיפה של אושר. כולנו זקוקים לאיזון.
בדיוק כמו כל ספינה שצריכה לפחות מעט מטען על גבה כדי לשוט בנתיב ישר.)
(וסליחה על החפירות. פשוט הרהרתי על זה מלא היום)
