ויפה כתבת: אלוקים מושך את ראשך בכוח.....
אבל לא מעל הזוהמא. זו לא זוהמא. זו איזו נפילה
שכדאי לתהות על קנקנה וכשיוצאים לנשום,
לברר עם עצמך, למה ואיך ומה עושים וכו'....
האם אחרי נפילה כזו, החיים לא חזקים
יותר, שווים יותר, צבעוניים ונושמים
יותר, אם היא לא היתה מתרחשת?
ויש חברים לבקש הקשבה, הכלה,
וספרים מצחיקים (אפילו להחזיק
כאלה לעת כזאת...), ומוסיקה
אהובה ואם יש קצת כח, אפשר
לכתוב, אפשר לצייר, אפשר
לכייר (חושבת שזה יכול לעזור
יותר מלצייר), ויש לטייל
בטבע קצת, אם יש דבר
כזה בסביבה, ויש...
גלידה. ענקית. עם המון קצפת...
וחוצמזה, השם לא משקיע אם
משקיע את הראש באכזריות -
זה רק רמז, לבדוק מה קורה,
להכיר מה טוב לך, וגם,
כשאפשר, להבין ולעזור
לאחרים שעדיין עם
הראש למטה. מתחת לגלים
חונקים.
אז אולי, עם כל ההרגשה
הנוראית הזו (מוות, חוסר
משמעות נורא, ריקנות) -
יצא מזה עוד טוב...?!
והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!
וחס וחלילה, לא להרים ידיים
ולהתייאש.
ואפשר ואפשר לאהוב... (לאה גולדברג)
רבי נחמן לא מרשה.
קל וחומר, הקב"ה!