יעל מעולם לא הרגישה ריקה כל- כך, כל- כך לא כאן.
זה לא הפחיד אותה.
"רגל שמאל יעל. קדימה!"
צעד נוסף, רועד מעט, לעבר הבחורה בשמלה הלבנה.
"גם אני רוצה שמלה"
עכשיו הבחורה חייכה אליה, השמעה את שביקשה?
"אני אוהבת את החיוך שלך" לחשה בשקט "תעשי אותי כמוך?"
"מה זה כמוני, יעל?" שאלתה הרכה התנגנה ונישאה ברוח, בדיוק כמו שמלה לבנה, בדיוק כמו חיוך מיוסר.
"כמוך... כלומר..." גבותיה הכהות התקמטו לרגע, היה עליה לסובב את שעונה ארבע פעמים ולפקוק את פרקי אצבעותיה פעמיים עד שבסוף פסקה;
"קלה כמוך".
עכשיו הבחורה צחקה. וכשצחקה היה זה כאילו היער כולו צחק עמה, והעלים ואבקני הפרחים פצחו בריקוד שלו והסלעים שילחו לאוויר ניגונים מלטפים כמו בכיית הנהר.
עכשיו יעל כבר רצה.
היא יודעת, היא רוצה את זה.
היא זקוקה לזה. היא רוצה ללבוש לבן ולצחוק, היא רוצה לעלות מעלה מעלה, היא רוצה להיות עלה וגם פרח וגם סלע.
יעל נפלה.
הבחורה הלבנה צחקה.
אבקן עז פנים עטה לגופה הרצוץ שמלה שחורה. העלים חגו בסחרור מטורף, משגרים אדוות לעג.
והסלעים... הסלעים רקמו בשולי שמלתה קינות מבוישות, כאילו מבקשים להתנצל.
אותה אחת כבר עלתה מעלה מעלה.
עכשיו יעל לבד.


