בבקשה תקראו, למרות שזה ארוך.. ובבקשה תתנו ביקורת! ותשתדלו שתהיה רק בונה ולא הורסת.. טוב?
עדיין לא סגורה על הכותרת..חשבתי על הר געש, אבל ניראלי בנאלי מידי.. אז אשמח גם לרעיונות לכותרת!
זה מרגיש כמו הר געש.
בהתחלה המקום שקט, רגוע. אין אדם יודע את המתרחש בפנים, אין אדם חש בבעבוע הליבה במעמקי האדמה, אין אדם שומע את לחשושי הבזלת הנרקמת במעטפת ההר. אין האדם מודע לכל אלו, עדיין.
אחר כך, לשבריר שניה, מתחלפת הבעת השלווה על יצורי ההר בהבעת בלבול, וממנה מתחלפת ההבעה לפחד.
הרגעים הבאים מתרחשים במהירות, מבעי הפנים משתנים ושרירי החרדה נמתחים עד פקיעה.
תוך מספר דקות משתנה המקום, לבה רותחת מבעבעת את דרכה אל מחוץ לבטן האדמה, והאדמה הקרה מוחלפת בסלעי בזלת בתהליכי התקשחות ודם חם וגופות מקשטים את המראה.
ככה זה מרגיש, כמו הר געש.
***
יעקב תמיד שנא את השם שלו. הוא טען שזה שם של זקנים, שם של אנשים ממורמרים עם חיים קשים. יעקב אמר שהוא יחליף את השם הזה ברגע שיהיה בן 18. שזו תהיה הדרך שלו לחגוג את הפיכתו לחוקי. יעקב תמיד היה שולח את ידו ללחיצה, חוכך בדעתו לשניה ומציג את עצמו כקובי, כי קובי זה שם של בחור צעיר, אולי אפילו של זמר או ספורטאי.
אבל אני הייתי קוראת לו יעקב, כי לפעמים הוא היה קצת כמו זקן ממורמר ולא כמו סלב זוהר, וזה הרגיש לי אמיתי יותר לקרוא לו ככה.
תמיד כשהייתי קוראת לו בשמו הארכאי, היה המבט על פניו מתכעס לרגע, אך נרגע בחזרה לאחריו.
יעקב לא הודה בזה, אבל אני ידעתי שהוא אוהב שאני קוראת לו כך, זה מזכיר לו שהוא לא רק קובי בעל רוח הנעורים, הוא יעקב, יש לו עבר שהוא נושא על כתפיו אם ירצה בכך ואם לאו. איני יודעת בדיוק את הסיבה לכך, אבל יעקב אהב שאני מזכירה לו את זה בקריאתי לו בשמו- יעקב.
ליעקב אין אמא. פעם הוא סיפר לי שאמא שלו ברחה מיד אחרי שהוא נולד, "תפסה רגליים קרות" הוא אמר בכעס ואני חשבתי לעצמי שזה קצת לא הוגן לכעוס על אישה שיש לה רגליים מקרטיב.
יעקב אמר לי שזאת אמא שלו שבחרה לו את השם, ושהוא דומה לצד שלה, כי הוא לא שעיר ושמן כמו אבא שלו, אז בטוח שזה הגנים ממנה, ואני התפלאתי על מה שהוא מדבר כי כבר היה לו שפם בר מצווה כזה מצחיק, והרבה תלתלים עד הכתפיים, ואם זה לא שעיר אז מה כן. אבל כששאלתי יעקב כעס וצעק עלי שהוא בכלל לא דומה לאבא שלו, ושאף פעם הוא לא יהיה כמוהו. ואני נבהלתי ובכיתי קצת, ויעקב נרגע וחיבק אותי ואמר לי שזה בכלל לא משנה כי אמא שלו ברחה ואי אפשר לדעת ואני שמחתי שהיא ברחה ואי אפשר לוודא, כי אם היה אפשר, יעקב היה רואה שצדקתי והיה ממשיך לכעוס לתמיד.
ליעקב יש תיק במשטרה, הוא גנב מחנות שעונים בשכונה. יעקב אמר לי שהוא בכלל לא גנב, ושהוא תכנן לשלם, והוא שם בכיסים רק עד הקופה. והאמנתי לו, כי זה יעקב, וכי הוא לא גנב, ופעם הוא אפילו הרביץ לילד אחד שגנב לי את המשפיים ואמר לי שהגנבים הם הכי נוראיים, כי הם חושבים שכל העולם שלהם, עכשיו זה רק חפצים שהם לוקחים אבל אחר כך זה גם אנשים ורגשות ולפני שאתה יודע גונבים לך את האישיות. ויעקב סיפר לי שהוא יודע איך זה שגונבים לך את האישיות כי פעם הייתה לו אישיות אחרת וגנבו לו אותה בלילה ומאז הוא שומר בשבע עיניים על האישיות שלו, ולא נותן לאף אחד לגנוב לו אותה, כי למצוא אישיות זה דבר מאוד קשה, ואין לו כח לזה שוב פעם.
כשיעקב כועס אני נבהלת נורא, כי הוא נהיה יעקב אחר, אולי מין קובי כזה, שלא אוהב אף אחד. פתאום כשהוא כועס יש לו מלא כח בזרועות והוא יכול לשבור לך את האצבעות בשניה. יעקב לא מתכוון, אני יודעת, אבל ככה הוא. אז אני משתדלת לא להכעיס אותו. וכמעט תמיד אני מצליחה.
אבל הילדים הגדולים מהרחוב שלנו לא יודעים שהוא כל כך חזק, הם חושבים שהידיים שלו רזות כמו של בנות, ככה הם אמרו לו פעם. והם לא ידעו מה שאני ידעתי, שכשהוא כועס הן מתחזקות פתאום ויכולת לכופף מכוניות ולשבור לבנים. אז הם צוחקים עליו, ויורקים עליו קליפות של גרעינים שהם מפצחים בשיניים שלהם. ויעקב כועס, והעיניים שלו נהיות אדומות קצת, ובית השחי שלו נהיה רטוב כזה, וציפורני יד ימין שלו מתחילות לחפור בבשר כף היד, והוא מתחיל להרביץ להם, חזק.
אבל יעקב לא יודע, שלבחור עם הכובע הצהוב יש סכין בחגורה. או שאולי יעקב ידע ולא היה אכפת לו, ככה הוא כשהוא כועס, קצת משוגע כזה.
וזה בכלל לא משנה אם יעקב ידע או לא, וזה בכלל לא משנה אם היה אכפת לו או לא. וזה בכלל לא משנה כלום. כי היה לי יעקב ועכשיו יש אבן קרה שרשום עליה יעקב- קובי וכל מיני מילים שאני עוד לא מבינה, וזה בכלל לא משנה כי היה לי יעקב ועכשיו יש לי זיכרון של חבר שהיה לפעמים כמו ילד ולפעמים כמו הר געש ולפעמים סתם יעקב, בלי אמא ועם שם של זקן ממורמר.
