לא אכפת לי שהלכלוך הזה נכנס לנשימה שלי, הרי הגוף שלי גם ככה מטונף מבפנים. שחור, מלא שנאה עצמית.
אין לי כבר כלום בתוך הגוף, כלום חוץ מנפש בודדה. הכל כבר נשרף אצלי, התלכלך באבק הייאוש, נאבד במעמקי הכאב. הנפש שלי מוכתמת בדיו שחור, אבל אני אוהבת אותה, היא הדבר היחיד שנותר בי שלם.
אני אוהבת ומאמינה בנפש שלי, המוכתמת.
אני יודעת שיום אחד אני אברח לארץ אחרת, עם אוויר אחר, נקי יותר. עם אנשים אחרים, טובים יותר. ושם אני אתנקה אט אט מהכלום הגדול שבתוכי, שם אני אקבור את השחור הרקוב הזה ואמלא את כל גופי באהבה וחיים.
שם אני אמצא חבר, עם נפש שלמה כמו שלי,
והבדידות שלנו תתעצם כשנאהב.
יום אחד אני אברח, אני יודעת.
אז בינתיים, אני נושמת עמוק ריחות של אבק וזיעה
ומכתימה את נפשי בעוד קצת דיו שחור.
כי אני לא יודעת להתנקות
באמצע רחוב של עיר מלוכלכת.



