רוצה לומר, שלי את.
יש משהו מהמם בשמחת תורה.
הריקודים.
לא, לאו דווקא הראבאק של המעגל, לא דווקא השירים, החיוכים מסביב או הדגלים, יש משהו מאוד מיוחד בריקודים
תראה: ביום יום אתה אדם ששומר שבת, שנמנע ממראות לא צנועים ומסרטים כלשהם, אתה אדם ששומר נגיעה, שלא שומע שירים בשלושת השבועות.
אתה מעשר את הפירות שלך ונמנע מקטניות (או מאוכל בכלל, לחלקנו) בפסח, אתה אוכל רק בהכשרים, מדלג על מסעדות יוקרה רק בגלל שהם אינן כשירות, בקיצור אתה איש שעובד קשה.
עכשיו, אתה קם יום אחד ואשכרה רוקד עם ספר החוקים הזה. אתה באמת לוקח את המקור לכל "ההגבלות" ושמח איתו בשמחה אמיתית, לא מזויפת, לא חיצונית. אתה באמת שמח בתורה, למרות שהיי, אתה עובד כל כך קשה, יהודי.
וזה מרתק, זה עצום.
הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמינו על פירוש המושג "חגי תשרי".
מדוע בעצם נקבעו כל כך הרבה חגים בזה אחר זה בלוז כל כך צפוף?כל כך צפוף עד שהחורף מעיף אותנו אחר כך לתוך שגרה שנקראת "מרחשוון", בלי חגים בכלל עד סוף כסליו,
אז לא היה כדאי לפזר קצת?
ההיגיון הוא עמוק, הצירוף המושלם המתחיל בתחילת חודש אלול יוצר שרשרת אירועים שלא יכולנו לעמוד בהם לולא המהלך החורז. אסביר:
לאחר חודש שלם של עבודה, אנחנו מגיעים לנקודת רתיחה מצוינת. נקודה שממנה אנחנו באמת יכולים לחלוטין להמליך עלינו את אלוקים, המלכה אמתית אחרי עבודה של חודש, יום יום.
לאחר ההמלכה, אנחנו גם מסוגלים להתוודות על חטאינו, להיות יום שלם נקיים מכל תענוג גשמי באשר הוא ולהרגיש כמלאכים כבני אדם לעשרים וחמש שעות. לא בטוח שהיינו יכולים לפתח כנפיים סתם בתמוז.
היום הנורא עובר ומשאיר אותנו בדרגה עילאית להתמודד עם חוסר הנוחות של סוכות, עם הצפיפות בסוכה ועם היתושים. מה שלא היינו יכולים להכיל בטבת.
כשאנחנו עוברים גם את המדרגה הזאת, אנחנו יכולים גם לשמוח בספר שמעניק לנו את מה שאנחנו, את הברכה והיופי שבנו, את התכלית ואת הכוסף, גם אם צריך לשמור נגיעה בשביל זה, שיהיה.
וזה מדהים הריקודים, זה עצום.
בהדרכה אנחנו באותו מעגל. מדריך ששופך את נפשו על חבורת הילדים שלפניו, מוציא את רוחו בגזירת ניירות צ'ופר שאת חציים ימצא בפך השכונתי למוחרת. מכין את פעולותיו ומתחשב עם מד"שו, שומע את הקומונר באוזן אחת ואמא מודאגת בשנייה, חורק שיניים לציון נמוך בהיסטריה בגלל חודש ארגון ושופך מנוע שנייה אחרי ההופעות. זה קשה.
אבל הכל יהיה שווה את התודה של החניך בסוף הפעולה, את החיוך שלהם אחרי מתודה טובה, את הפרגון של ההורים,את הסחטיין של הקומונר. הכל שווה את זה.
אנחנו עובדים קשה וזהו סוד הקסם של העבודה שלנו. זהו מעגל הקסמים העדין של האהבה, של לתת ולתת ואז לקבל ממי שרוצה לתת לך בעצמו מעצמו. זוהי ההדרכה על חצי רגל, אהוב אותם ואהוב את המקצוע.
פעם בשנה אנחנו משלימים את מעגל האהבה הזה ומכינים אותו כיאות לשנה החדשה, עם רצון להשקיע, ועם שמחה על כך שאנחנו רוצים.
כשרון כתיבה ממש!