אני גם מהשכבה.
ומה שאת מתארת פה זה ההרגשה הכי הכי טבעית ונורמלית בעולם!!!
כמו שאת אומרת, באמת בחמישית יש את ההתלהבות הראשונית, ההרגשה של השיחרור מהבית (גם לבנות שקשה להם המרחק), של העצמאות. כל היום עם חברות, הלימודים בסבבה, בכל מקרה כולם יודעות שהלימודים בחמישית לא מזיזים לכלום (וגם מי שלא ידעה - האווירה יותר בנחת כי לכולם יש בגרויות ולחמישית לא).
בקיצור, בחמישית האולפנה נראית המקום הכי כיף בעולם! צחוקים, בלגנים, חופש מההורים, מהמשפחה.
ואז נגמרת השנה, וחוזרים הביתה, ומתרגלים לבית, וכבר לא תמיד כ"כ רוצים לחזור.. רוצים שקט, רוצים רוגע, רוצים את המיטה שלי, את הבית, את החדר הפרטי\עם האחיות שאפשר לצרוח עליהם, רוצים את המשפחה, רוצים לבחור מה לאכול כל ארוחה, רוצים להכין לעצמך את האוכל, רוצים לאכול בנחת בלי רעש של 200 בנות מפטפטות או עושות מורלים.
ונגמר החופש, וחוזרים, וכבר חוזרים בלי יותר מידי התלהבות כי רוצים לחזור הביתה ואין לך כוח לחברות ולרעש שהם עושות, וכל הזמן צריך להיות נחמד (לא באמת אבל..) ו-יאללה, אין לי כוח! בא לי את הבית, את השקט וכו. או שמגיעים לשבוע הראשון כן קצת בהתלהבות של לפגוש תחברות וזה אחרי החופש, אבל עובר שבוע וזהו, די, נמאס.
הרמה הלימודית - היא יחסית גבוהה, אבל - תכלס זה עוזר לרוב הבנות, אח"כ בבגרות תוציאי טוב. אל תיהי בטוחה שבאולפנות אחרות היית עושה 5.5 בקלות, כי פשוט היה לך את הקושי הזה בשביעית ולא בשישית. סה"כ זה אותו חומר.
באנגלית - אם את בקבוצה של הדוברות - אולי כדאי לך לשקול לרדת, גם אצל רותי תצאי בסוף עם חמש יחידות ולא תלמדי את כל ה"העשרה לחיים". לא שווה להרוג את עצמך בשביל להגיד שאת בהקבצה הכי גבוהה. לא טוב לך - אז לא. זה לא משנה ליחידות. לא יהיה כתוב לך בתעודת בגרות "למדה העשרה כללית ובקצב מהיר".
ואם את צריכה להרוג את עצמך בשביל 100 - אולי זה הצורת למידה שלך לא נכונה? תבדקי, תשני. תנסי ללמוד עם חברות, בלי. תבדקי מה יותר נוח לך. אול את סתם נלחצת ומוציא תנשמה למרות שהיית יכולה להוצים 100 גם ברבע זמן לימוד.
ואולי, אולי באמת כדאי לרדת. אל תמותי רק בשביל 5.5. מסוגלת - מעולה. לא מסוגלת - אז 4. ניסית, רצית, עשית את שלך.
הרמה התורנית - אין עוד הרבה אולפנות עם רמה תורנית כזאת. זה נכון שהבנות משולבות, אבל יש הבדל ענק בין אולפנה דוסית שמשולבות בה גם פחות דוסות, לאולפנה לא דוסית שמשולבות בה גם דוסות. אין מה לומר - הרמה התורנית באולפנה היא משהו די יחודי לבהרן. (לא לשלוף סכינים - יש עוד אולפנות דוסות. אבל אין מה לומר - בהר"ן זה משהו מיוחד בקטע הזה.) יש המון שיעורים, המון שיחות, והאווירה היא כן לבוא וכן לשמוע וכן ללמוד. בלי לעוף או משהו, אבל בהרן בנושא הזה זה ליגה.
חברתית - אמרת שטוב לך, אז אני לא אוסיף יותר מידי, אבל רק שתדעי - בלי פנימיה זה עולם אחר. זה קשר הרבה פחות חזק, בטח שאין אותו עם כולם, אולי עם ה-2,3 בנות הקרובות אליך אבל עם שלושת רבעי כיתה בטח לא. הכיתה פחות מגובשת, אין כולם עם כולם - ברור שתלוי איפה, אבל פנימיה ולא פנימיה זה שונה בטירוף. אל תצפי לכזה קשר עם חברות ולכאילו כיתות מגובשות.
הצוות - מה שהיה שנה שעברה היה. אם החליפו לך גם מחנכת וגם מדריכה - אז לכי איתם, זה התחלה חדשה, פתיחה חדשה - אל תישארי תקועה בשנה שעברה. זה היה ונגמר. בין אם אמרו להם ובין אם לא - הם נותנות את האופציה להתחדש, גם מה שהעבירו להם הם לא לגמרי יודעות את כל הסיפור אלא רק קטעים והם רק ינסו לשים לב אם גם השנה זה ככה. שכחי מזה - זה נסגר.
אם נשארת עם המחנכת, אז זה אומנם פחות נעים, אבל אם מבחינתך זה נסגר - זה נסגר. היה ועבר. שכחי מזה, תראי לה שהשנה זה לא ככה, וזה יגמר. קצת לא נעים וזהו. הם כן נותנות פתח להשתנות, למרות שהם יודעות. עברו חודשים, אנשים משתנים - הם יודעות את זה. זה נכון שזה לא נעים בהתחלה, אבל זה ממש לא סיבה לעבור.
הבית - זה די מתקשר לפסקה הראשונה, כי אם היה לך טוב באולפנה - היית פחות מתגעגעת. אז אני אתייחס לשניהם ביחד. המשפחה - זה נכון, את לא איתם כל השבוע, אבל תדאגי לדבר איתם, להתעניין בהם. את חלק מהבית גם אם את לא נמצאת שם במהלך השבוע. אין כ"כ מה לעשות - את בפנימיה, לא בבית. ההרגשה של הריחוק זה עניין שתלוי בך - נכון שאם היית בבית זה לא היה, אבל את יכולה לדאוג שזה לא יהיה גם אם את באולפנה. לדבר איתם כל יום, איך היה, מה עשית היום בגן, מה אתה אוכל. דברים קטנים, לא חשובים.
עם אמא - גם, פשוט לשתף אותה במה שהיה, אפילו להתעניין במה שהיה לה - נכון שהיא אמא, אבל גם לה יש חיים. לשתף אותה, לספר לה מה למדתם ואיזה מבחן יש מחר וכמה קיבלת בהכתבה.. לא חייב דברים גדולים. זה יוצר קרבה, גם השטויות האילו.
ועכשיו אני טיפה חוזרת להתחלה.
כמו שאמרת, בשישית כבר תוספים תמקום באולפנה. כבר נרגעת ההתלהבות וכבר נכנסים לשגרה.
יש שתי סוגים של אנשים. אין לי מושג מי את, אז אני אכתוב על שניהם ותלכי על פי מי שאת. הרבה פעמים גם כדאי לשלב.
יש אנשים שצריכים כל הזמן ריגושים - הם לא יכולים בשגרה. הם צריכים כל הזמן משהו מיוחד. אז כדאי, פעם בשבוע לדאוג לעשות משהו נחמד, שישבור את השיגרה. לצאת לבארקה, לצאת לקאפ שופ, סתם לצאת להליכה, לשחק מחניים, ערב חדר, לעשות משהו לכיתה, סרט, להכין משהו בכלכלה וכו.
אבל צריל לדאוג שזה לא יהפך לשיגרה.
יש את הסוג השני, שע"פ מה שכתבת נראה לי את נכללת בו - שצריכים שיגרה ושקט. הם צריכים משהו, קבוע, מסודר, בלי יותר מידי ריגושים, בלי יותר מידי בלגן. זה די קשה באולפנה, כשפתאום מודיעים לך בצהרים שיש שיחה בחמש אחרי שתיכננת כבר את כל היום וכל התיכנון משתבש, או שלא מודיעים לך ואז פתאום המדריכות עוברות ו-אוי, יש שיחה ואני באמצע משהו.. ואפילו בלי זה - יש חברות, וצחוקים, ומדברים, ודוחים את זה לעוד מעט, והחברה שרצית ללמוד איתה התעכבה עם הש.ב. עם מישהי אחרת והכל מתבלגן.
אז קודם כל - כן כדאי שיהיה סדר יום. בדף, בראש - איך שנוח לך. אבל לדעת שהוא נתון לשינויים.. לדעתי (אבל אני יודעת שיש בנות שזה לא נוח להם אז תבדקי עם עצמך) לעשות סדר יום באולפנה עם שעות וכו יוצר בלגן. פתאום התעכבת פה עם הש.ב, ושם מישהי ביקשה ליווי לשמיני.. אני פשוט רושם לעצמי את הדברים שאני רוצה לעשות היום, בלי שעות. רק מה יש. זה גם מסדר בראש את כל הדברים, וגם לא מקבע אותי לזמן. אני יודעת שיש משימות, אבל אני לא בלחץ כל הזמן כי פתאום היה לי משהו ואני לא עומדת בזמנים..
וכדאי למצוא לעצמך כמה זמן ביום בשקט. לבד. זה פנימיה וחברות זה כיף ונחמד והכל.. אבל קצת שקט, להיות עם עצמך. במיטה לפני שהולכים לישון (אם יש שקט בבנין.. אם לא אני לפחות לא מצליחה), סתם לעשות משהו במהלך היום לבד - ש.ב., ללמוד למבחן, לקרוא ספר, הליכה - כל דבר.
זה ממש עוזר
.
לא כדאי לעבור כ"כ מהר לדעתי. קודם תבדקי מה קורה אחרי החגים, אחרי שנכנסים לשיגרה. כי עד אחרי סוכות אין שגרה. זה אלול, וכל הזמן יש שיחות, וזה תחילת שנה, ואף אחד לא מנסה בכלל להיכנס לשגרה כי זה רק לקצת זמן..
ואם את רוצה לדבר באישי.. מוזמנת לומר ונמצא את הדרך.
מועדים לשמחה
<צ>
וניראה לי את יודעת איפה ואיך למצוא אותי אם באלך לדבר..
)
(חחח סתם אבל איך שבא לך
