זה קשה. כי אם קראתי משהו שאני לא אוהבת, מה אני אכתוב- "אהבתי"?!

או "לא אהבתי, זה מזעזע"?!

חוצמזה שיש המון שרשורים חדשים ואי אפשר לקרוא את כולם- אז קוראים חלק, ומה שלא- עד הפעם הבאה שאני אכנס כבר יהיו חדשים.

בכל מקרה צודקת...

אולי צריך להמציא סימן מוסכם כזה

נניח מי שקרא ואין לו משהו מיוחד להעיר\

לא הספיק לגבש לעצמו דעה על השיר

יכול לסמן משו כזה-()

נ.ב.מישו יודע איך עושים כוכב בכותרת??

אני באופן אישי חושב שעדיף שלא להגיב בכלל מאשר להגיב רק כדי "לצאת ידי חובה". אל תבינו לא נכון, אני לא אומר שלא צריך להגיב בכלל בגלל טיעון ש"אני לא מרגיש את הצורך להגיב נובע ממני בדיוק עכשיו במאה אחוז-"

אבל-

גם כאשר מתגברים על יצר העצלנות ויושבים להגיב אז עדיף להגיב למספר מצומצם של יצירות באופן רציני (לפחות משפט- שניים מעבר ל "אהבתי\לא אהבתי, לא צריך לכתוב מגילות) מאשר להגיב לכול היצירות שעלו בשבוע האחרון בצורה שטחית. אני באופן אישי משתדל להתייחס בכל תגובה שלי לנקודה קונקרטית מהשיר, ואם אני יכול למצוא גם הערות בונות- מה טוב.

אבל בדרך כלל קשה למצוא את הזמן והריכוז להגיב ככה לכולם, מה גם שלא תמיד כולם מתחברים דווקא ליצירה הספציפית ואז אם אין הערות ספציפיות לשיפור מה נכתוב?

זאת דעתי בכול אופן.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t521574#5886551

זה מקום אנונימי. נכון. ודווקא לכן אין לי תחושת מחויבות.

זה לא נשים שאני מכירה ויודעת מה עומד מאחורי היצירות.

לא מרגישה מחויבת להגיב לכל אדם בעולם על מה שכתב.

כשיש משהו שתופס אותי במיוחד, ובא לי להגיב, אני מגיבה.

לשירים באופן כללי אני פחות מתחברת. אז אני צריכה להגיב בכוח?

לפעמים פתאום מתחבר לי גם לשיר... אז אני מגיבה.

ולפעמים יש לי ביקורת.

וכשכותבים את זה, אז מעירים פה שזה לא יפה.

אז מה אני צריכה? לכתוב הפוך ממה שאני חושבת?

אני בהחלט חושבת לדוגמא שכל מי שמה שיוצא לו לכתוב ולפרוק נוגע באלימות/נזק פיזי לעצמו/התאבדות וכדומה (וזה קורה פה הרבה לאחרונה), זקוק לעזרה מקצועית.

ואני לא רואה בזה בושה. בצורך בעזרה.

אנשים הכי רציניים בעולם הולכים לעזרה כזו.

וגם אני הלכתי (מסיבות אחרות).

אבל אם אני כותבת את זה, זה לא יפה.

אבל זה הדבר היחיד שיש לי בראש כשאני קוראת את הדברים האלו. לצעוק לכותב/ת- לכ/י תציל/י את עצמך!!!!!

לכ/י ותנ/י לעצמך חיים טובים יותר!!!

את לא חייבת להגיב מה שאת לא חושבת, אבל את יכולה להתנסח בעדינות...(כשצריך!יש פעמים שצריך לצעוק את מה שאת רוצה)

ואת גם לא חייבת להגיב בכלל, אבל להשתדל...

כי יש הרבה פעמים שיש לי מה להגיב ואין לי כח..על הפעמים האלה אני מדברת, ואולי אני טועה...

יש אנשים שכן רוצים שיגיבו להם , ויחזקו /יתנו פידבק כדי להמשיך לכתוב .....

אני כתבתי פה כמה דברים ואני רואה שלא ממש מגיבים .

( הרבה הפעמים הגיבו אחרי ששלחתי הקפצה /שיכתבו  לי ....)

אני משתדלת גם להגיב למה שאני אוהבת מתחברת .

נכון שאני לא מתחברת להכול במיוחד לדברים האלימים והאובדניים .

ולי זה מאוד חסר , שלא מגיבים מספיק .

יוכל להיות שאנשים לא אוהבים את מה שאני כותבת .....

בהתחלה חשבתי שרק לי לא מגיבים , עד שהבנתי שזה לא רק לי ....

ואין זמן /לא אוהבים ת'קטע שכתבתים וכאלה  , אז השלמים אם זה (בערך ).

* כרגע אני כותבת פחות , אולי אכתוב בהמשך שהיה לי משהו ממש מעניין .

(שאני חושבת שאקבל עליו תגובות .....)

סתם חבל לכתוב ולא מגיבים לך , כך נראה לי לפחות , אולי אני טועה .

אני יחסית חדשה כאן  , רק כחודשיים -שלושה (בקיץ בערך מחודש אב ).

תכלס, ברגע שכותבים למישהו שכדאי שילך לטיפול, הוא מרגיש שזה לא עדין.

למרות שזה מה שיכול להציל לו את החיים....

אם הייתי מכירה אישית הייתי מוצאת אולי דרך אחרת להעביר את המסר..

אבל כאן זו האפשרות היחידה שלי, לכתוב.

תעיינו בסיפור שכתבה עכשיו שנז'י.

כולם אמרו שם שזו הבעיה של החברה שלא טיפלה בעצמה.

אני חושבת שההורים היו צריכים להכריח אותה.

אבל כנראה שאתן צודקות. דרך הפורום זה בכל מקרה לא יעיל...

אז למה אני כותבת את ההודעה הזו בכל זאת?

כי אולי בפעם הבאה שנתקל במקרה כזה במציאות אצל מישהו מוכר, לפחות שם נעשה עם זה משהו.

אבני חן-

תעלי...

אין טעם לשמור אצלך בגלל שלא מגיבים, לדעתי.

אבל בהחלט צריך להשתדל להגיב יותר, נראה לי.

----------------------------

וחיה רוז-

יש פעמים שצריך להתנסח בעדינות ולהגיד "ואו בהצלחה חבר, מקווה שיש מי שעוזר ותומך.."

ויש פעמים שצריך להתנסח בבוטות ולהגיד"לך לטיפול אחי!"

וכל אחד ושיקול דעתו הוא...

ודרך אגב, הרבה פעמים את יכולה לעזור יותר כי את לא מכירה אישית, יותר קל להיות פתוח מולך..

אפשר להציע עזרה דרך האישי, או אפילו לשלוח מס של מישהו שיכול לעזור (החל בהראל חצרוני וכלה...)

אמנם האפשרות היחידה שלך היא לכתוב, אבל השאלה היא איך את כותבת...את יכולה לכתוב בבוטות, או להתיחס רק לאמצעים הספרותיים ולהתעלם מהתוכן ואת יכולה לכתוב אחרת...

בקשר למה שאמרת על הסיפור של שנז'י- לא תמיד ההורים יודעים ושמים לב, מניסיון, אפשר להסתיר, אם רק רוצים...

חוץ מזה שאני חושבת שדרך הפורום זה מאוד יעיל..כן גם למקרים אובדנים...

ואני יסביר-

אחרי שאדם פתח משהו פעם אחת, וראה שזה התקבל באהדה, גם מול אנשים שהוא לא מכיר, יש יותר סיכוי שהוא יפתח שוב.

אם פתחתי משהו בפורום, כי זה הדבר היחיד, שנוח לי/שנעים לי/שאני לא מרגישה איתו חשופה, והגיבו לי בצורה שעודדה אותי, יש הרבה מאוד סיכוי שאני יספר גם לחברה, לאמא, לפסיכולוג..לא יודעת כל אחד מה שיש לו ומה שהוא מרגיש איתו בנוח(אין כוונה לאף אחד ספציפי!!!)

זה נותן לך איזה שהוא סוג של גב - שהרבה מאוד פעמים חסר לכולנו.

מי לא עבר תקופות קשות, ומי לא היו לא תקופות "סודיות",או תקופות של נתק עם ההורים?

אני חושבת שאנחנו תמיד יכולים לעזור להגברת הנחמדות בעולם, כן גם אם זה לוקח ממנו קצת זמן או כח.

לא צריך להגיב תמיד, ולא צריך להשתעבד לזה,

אבל אני כן חושבת שמילה טובה, לפעמים, יכולה לעשות הרבה.

ולא נראה לי יש כאן מישהו שיגיד לי שבחיים מילה טובה לא עשתה לו טוב...

בכללי העלתי את זה בתור נקודה למחשבה, שתשימו לב, לא רק בפורום, אלא כמו שחיה רוז אמרה גם בחיים האמיתים,

כי חיוך שווה הרבה יותר מהזמן והכח שאתה משקיע בשבילו.

קיצר,

אתם לא חייבים לעשות עם זה כלום, סתם שישב לכם איפשהוא במוח, ויום אחד אולי זה גם יצא, ויעזור, ואולי לא...

סליחה על השפיכה 

ושום דבר לא אישי,

לא ניסיתי לתקוף, רק להגיד את דעתי.

סליחה עם פגע...זו בטח לא היתה הכוונה.

בלי שמגיבים .

אני מאוד אוהבת לכתוב ,

ואין לי ממש הכין ואיך שיראו את ה"כישרון" הכתבה שלי .....

אז כשגילית  את האתר התלהבתי מאוד (אולי קצת הרבה ....)

וציפיתי ורציתי שיגיבו לי וכך אני ידע הכין אני עומדת , מה כדי לשפר

לא לשפר /מה טוב /מעניין .....

ואני רואה שזה לא כל כך הולך , מעיין נתקע כזה .

זה בסדר שלא מגיבים אף אחד לא חייב לי משהו .

אני בעזרת ה' , יתגבר ואמשיך לכתוב .

זה לא שלא אכתוב כאן . פשוט צריך קצת "חופש  מחשבה "....

לזה התכוונתי . מקווה שהסברתי את עצמי קצת יותר .

נ.ב

הנושאים שעולים כאן יחסית הרבה הם באמת דיכאונים  ואובדניים .

אז באמת כדי להתייחס לזה (מי שמסוגל לקרא ....).

זה באמת יוכל לעזור , כי לא מכירים אותך .

בחיים האמיתיים כנראה הייתי עושה את זה באמצעות מישהו שלישי.

כי לי קשה לסבן ולהגיד את האמת שלי במילים לא ברורות כאלו וכו'.

כשאני מגיבה, אני אומרת מה שאני מאמינה בו.

ומתוך אכפתיות.

אבל מי שיודע לעשות את זה נכון- אשריו.

ורוב הפעמים

אין לי זמן

סתם,

אבני חן- ממליצה לך על אתר ביכורים, לא מגיבים שם הרבה אבל נותנים באמת פידבקים על כתיבה כאן זה יותר על תוכן...(לפחות ככה אני מרגישה)

חיה רוז- סבבה, כל אחד ויכולותיו, ודרך אגב הרבה פעמים אמת שיוצאת מהלב, גם אם היא בוטה משפיעה, פשוט יש לפעמים שזה נראה כאילו התגובות הם לא מתוך מחשבה, ועל זה  באתי להאיר. בכל מקרה כל הכבוד לך על הרצון...

ומישהי- 

זה מותר, רק לפעמים כדאי לשים לב, א. שכשמגיבים לא מגיבים פוגע וב. שיש פעמים שכדאי להתאמץ להגיב אפילו שלא בא, תלוי במצב, אבל תכלס, תעשי מה שבא לך...

רק רציתי להעלות את המודעות...

(ודרך אגב אני לא יכולה להגיד שאני לא באותו מצב...משתדלים)

אני אשמח לשמוע עליו , מה זה ?

נראה , אני עוד לא סגורה מה אני רוצה .....

יוכל להיות שאכתוב גם פה (זה לא סותר ).

נכנסת לכאן מדי פעם להציץ ולראותה מה כותבים .

אנשים כותבים מאוד יפה ומאוד מוכשרים ( בעיניי) .

אני מרגישה שהרבה כותבים כאן בשפה ולשון יחסית גבוהה (גבוהים )...

(בשבילי , כמון . לא תמיד מבינה  מה כותבים .... קוראת כמה פעמים ) .

בהצלחה לכולם !

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.